[ארכיון:] כתב אמנותי עברי – המאמר

''

לפני כמה שנים, העליתי סריקות של ספר הטיפוגרפיה "כתב אמנותי עברי" של ל.פ. טובי ורוטשילד-ליפמן, תחת הוצאת בן־דור, בערך משנת 1955. בחור נחמד בשם אורי "משהו" (שמו בישראל אורי ליבני, סטודנט תקשורת חזותית מבצלאל) עשה חסד גדול לחסידי הטיפוגרפיה העברית, ותרם סריקות נוספות של הוצאה מאוחרת יותר משנת 1960 הכוללת תוספות מעניינות. הצבעה עם סמן העכבר על הדפים השונים תציג כתובת אינטרנט של הסריקה בגודל מלא.

הספר הצנוע הזה היה מורה דרך ל(כנראה) מאות תלמידי עיצוב גרפי בבצלאל, והוא מייצג את התפיסה הישנה של בצלאל המצביעה על הגרפיקאי (או המעצב) כאוּמן (בשונה מתקופתנו ששמה דגש על המעצב כאוֹמן).

על הספר, או יותר נכון, על הדיון בקשר ללטיניזציה של העברית דובר כבר באינטרנט על ידי מאיר סדן וגם באייל הקורא (ראו שם תגובתי).

מתוך חיפוש קטע טקסט עברי קאנוני-וכמעט-נצחי על הטיפוגרפיה העברית (עדיין לא מצאתי כזה שנוגע גם לתקופתנו), שבתי לקרוא את המאמר בגוף הספר. עכשיו, אני חושב, שהגיע הזמן לפרסם את התמלול המלא של כל המאמר מגרסאת 1955, שעם חלקו אני מסכים ועם חלקו – לא.בין השאר דובר על הסכנה שבחיקוי והתבוללות מושלמת, המתבטאת בהצעתו של יו ג' שונפלד ללטיניזציה של העברית, על הבעיות והחסרים שהציקו באותה עת לעוסקים בטיפוגרפיה אז (וגם קצת היום). המאמר נכתב בלשון דידקטית, ומשלב גם הוראות לתרגול כתיבה קליגרפית, וגם תפיסות של 'נכון', 'יפה' וטאבּוּ של כותבי הספר (שאני מניח שהיו חלק מן האליטה של מחנכי בצלאל, או שחלקו עמם תפיסות משותפות). למשל, כותב טובי כך: "הקרבת קלות־הקריאה על מזבח ה'מקוריות' היא מידה רעה שנתפשטה בימינו, וראוי לקדש מלחמה עליה". מעניין מה היה אומר טובי על "פרנקריהליה" פורץ הדרך של הטיפוגרף עודד עזר..

אז הנה המאמר כפי שהקלדתי אותו, ואני מקווה שבעוונותי לא עשיתי טעות, וגם שתיהנו ממנו.

שלכם – ירונימוס.

הערה – בעמוד זה תוכלו למצוא את רוב הלוחות של האותיות אשר אליהן מתייחסים במאמר ובקטע ההערות לספר, שאותו צירפתי בסוף המאמר. בנוסף אפשר לעיין בסט בפליקר. חלק מהלוחות צירפתי בגודל קטן במאמר זה למטה.

"

עם תחיית הספרות העברית, בראשית המאה הי"ט, היא סיגלה לה סוג של אותיות עבריות, שפרט לטעויות־סגנון של מחדשים נחפזים אחרים נבדל הבדלים בלתי־חשובים בלבד מטיפוס האותיות מלפני אלפיים שנה. צורתו הקלאסית של האלף־בית הרומי, שמוצאו מאותו מקור שמי־צפוני, נקבעה סופית כבר בשנת 100 לספירת הנוצרים, ומאז עבר יחד עם האמנויות היוצרות את כל שלבי הסגנון והגיע לשפע גדול של מינים וסוגים; לעומת זאת לא נגעו כמעט תמורות הזמן באות העברית עד לפני זמן קצר. הסיבות לקפאון זה הן אשר מנעו גם את התהוותה של אמנות יהודית חשובה בגולה; רוח היהדות נתנה את דעתה בראש וראשונה לא על גיבוש צורות ועל חוויה הרמונית של הסביבה, אלא על הכרת הטוב ועל עשות משפט והצנע לכת. כתוצאה מעמדת־יסוד זו הורחב הדיבר השני מעשרת הדיברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה…" על כל תמונה, גם שלא לשם פולחן; כי לעולם לא היה דיבר זה זוכה לקיום מדוקדק כל־כך, אלמלא אותה תכונה רוחנית שהכשירה את הקרקע לקיומו. ועוד, הנדודים המתמידים, חוסר הבטחון והעדר השאננות, מנעו מן היהודי את התנאי הראשון להתהוות מסורת אמנותית ולשגשוגו של אותו עושר עיטורי, המעודד את התפתחות האמנות. גם הוצאת היהדים מכלל חברוּת באגודות בעלי־המלאכה היתה גורם לא מבוטל לצימצום האפשרויות של הכשרה טכנית־אמנותית.

"הסיבות לקפאון זה הן אשר מנעו גם את התהוותה של אמנות יהודית חשובה בגולה; רוח היהדות נתנה את דעתה בראש וראשונה לא על גיבוש צורות ועל חוויה הרמונית של הסביבה, אלא על הכרת הטוב ועל עשות משפט והצנע לכת"

להתאבנותה של האות העברית גרמו, כמובן, גם התקנות החמורות שתוקנו לסופרי סת״ם, וכן הגבלת השימוש באותיות המרובעות שנתקדשו במסורת; למניעת חילולן הומצאו סוגי אותיות מיוחדות, כגון הכתב הרבני וכתב רש"י, הואיל ואף כתיבת הפירושים לכתבי־הקודש בכתב האשורי נראתה כחילולו (כבר לפני 2000 שנה ומעלה היה מקרה דומה' הדבר מתברר גם מן המגילות של גניזת ים־המלח, שנתגלו זה לא כבר, ואש יש בהן כדי ללמדנו גם פרטים חשובים אחרים על התפתוחות צורות־האותיות: – הכתב האשורי, שנתהווה מן הכתב הארמי, ושכבר אז היה בן מאות שנים, עדיין נחשב "מודרניסטי" כל־כך, עד שהעדיפו לכתוב את שמות־הקודש בכתב העברי הקדום, שמכבר חדלו להשתמש בו למטרות אחרות). אם בכל זאת היו תקופות־סגנון מסויימות, שבהן זכתה אמנות הכתב והספר היהודית – בצד אדריכלות בתי־הכנסיות ומלאכת מחשבת של תשמישי קדושה – להגיע לרמה ניכרת של התפתחות אמנותית, יש לזקוף זאת לא לזכותה של אהבת־הנוי, אלא בייחוד לזכות ערכה האמנותי האסתטי של האות העברית עצמה, יפיה ומקוריותה – גורמים שהניעו גם את גדולי הציירים שבעמים, כגון רפאל, קאראווג'ו, רמבראנדט, לשלב תכופות אותיות עבריות בתמונותיהם התנ"כיות.

לא יפלא, כי משנתגלה הצורך בצורות־אות מודרניות חילוניות, עם חידוש רעיון המדינה היהודית והגשמתו והחייאת הלשון העברית, הוליכו נסיונות־המודרניזאציה הראשונים לתוצאות נחפזות ובלתי אורגאניות. הצורות הקלאסיות, שנתקדשו במסורת, לא הסתגלו אל הטכסטים החילוניים; לפיכך דילגו על התפתחות־סגנון מודרגת, וכפו על האותיות בנות אלפי השנים את הצורות המודרניות של האות הרומית, שעברה תהליך בתי־פוסק של שינוי־צורה. כך נוצרו צורות־אות משובשות וכפויות. את ההטעמה המסורתית של הקווים האפקיים, שצמחה צמיחה אורגאנית מן השימוש בעט רחב־החרטום, ביטלו והנהיגו במקומה את האות מסוג "גרוטסק; רצון ההסתגלות הנחפזת אל הצורות האירופאיות של האלף־בית הרחיק לכת עד כדי כך, שכבר בשנת 1932 הועלתה הצעה רצינית: ליצור אותיות עבריות שקוויהן הזקופים כבדים מן האפקיים, כדי שיקל לצרפן עם אותיות רומיות. מובן שהשילוב של טכסט אירופי בתוך עברי, המצוי תכופות בחיי המעשה, תובע את פתרונה של בעיה זו – ומדפיסינו עדיין לא חדלו מלקונן על כך! – אבל בשיטת־הכפיה האמורה אי אפשר היה לפתרה, בלי לטשטש את אופי האות העברית עד לבלתי הכירה.

"רצון ההסתגלות הנחפזת אל הצורות האירופאיות של האלף־בית הרחיק לכת עד כדי כך, שכבר בשנת 1932 הועלתה הצעה רצינית: ליצור אותיות עבריות שקוויהן הזקופים כבדים מן האפקיים, כדי שיקל לצרפן עם אותיות רומיות"

''

מקור: מתוך הפליקר של פיליפ מסנר

''

מקור: מתוך הבלוג "העוקץ" של מאיר סדן

העובדה שקשה לפתור את בעיית הצירוף מפליאה במבט ראשון תמהו כפול, הואיל ושתי קבוצות־הכתב יצאו ממקור אחד – הוא הכתב הפניקי. הטעמת הקווים האפקיים, תליית האותיות בשורות המשורטטות, הצווארים והרגליים האופייניים של האותיות העבריות, וכן הקיצור היחסי של המלה העברית הנכתבת ללא סימני־תנועות בין אותיותיה, מונעים הסתגלות מיכנית גמורה. אגב, לא תמיד רצויה הסתגלות גמורה כזאת; דווקא הבדלי־האופי יוצרים לעתים קרובות אפשרויות־צירוף נחמדות – אף על פי שהשימוש בהן מחייב זהירות טוב־טעם – כפי שיודגם בדוגמאות אחדות בלוחות־הכתב להלן. על תוצאותיה של הסתגלות המלאכותית, מתוך כפיה, מעמידים אותנו כשלונות־הסגנון המרובים, שאנו מוצאים על כל צעד ושעל בכרזות ובשלטים, במודעות ובדברי־דפוס: צווארים קטומים וקטועים, רגליים כפופות לאחור, עיגולים חדים, ושאר מומים של התבוללות.

תנאי ראשון לרישום כתב עברי טוב הוא, איפוא, הכרת צורות־היסוד שלו. "צורות־יסוד" – כלומר, הצורה הפשוטה ביותר, המביאה לכלל ביטוי, שאינו משתמע לשני פנים, את המבנה האופייני של כל אות ואות, את סימני־ההיכר שלה ואת ממדיה, מתוך השמטת כל התוספות העיטוריות. אמנם לא נוכל להחזיר אחורנית את התפתחותו הטבעית של הכתב האשורי, שהוא עצמו אינו אלא כתב עיטורי מפותח; אולם הצורות הקוויות של האותיות הקדמוניות הפניקיות, והארמיות שבאו בעקבותיהן, הן נר לרגלינו ברצותנו להבין את מהותן של צורות־היסוד של כל "צורות היסוד" שלהן – כי בלעדי זה יהיו כל יצירה חדשה וכל מודרניזאציה שרירותיות בלתי־אורגניות.
זכות גדולה קנה לו בית־הספר "בצלאל" בירושלים, בבלמו את שאיפת־המודרניזאציה הפזיזה וחסרת־הבסיס, ובפתחו בעבודה מתונה, מתוך מיני־הכתב הישנים, צורות־תקן אחדות רשומות בעט, המותאמות לצרכי השעה, והעשויות לשמש בסיס איתן לפיתוח אורגאני של צורות אלף־בית חדשות. בלוחות־הכתב שלהלן, המבוססים על תוצאות אלו, מובאות צורות שונות של האלף־בית השלם, ובצדן כמה הצעות משלנו לגיוון־צורות נוסף, במידה שאפשר היה להעלותן עד כה מתוך אחריות מסוימת. אל נשכח, עשרות־השנים המעטות, שעמדו לרשות הגראפיקאים שלנו למילוי תפקיד זה, מה ערך להן לעומת פרק־הזמן שניתן לאלף־בית הרומי להתפתחות שקטה ומתמדת עד לצורותיו המומדרניות בימינו. בייחוד אמורים הדברים בגילוף אותיות־דפוס חדשות, שהוא קשה ביותר; כאן עדיין מרובה העבודה, שיש לעשותה על יסוד דפוסים נאים ישנים ועל פי העקרונות שנקבעו כאן – אבל עבודה זו שכר רב בצדה.

לאחר שבסוף המאה הי"ט יצאה מאנגליה (ביזמתו של אדוארד ג'ונסטון) תנועה להחייאת הכתיבה האמנותית, נקבע בארצות רבות העיסוק בכתב אמנותי גם בבתי־הספר, מתוך הכרת העובדה, שרק משיכת הקולמוס מבטיחה התפתחות אורגאנית של האות. בדרך כלל יפה כוחם של כללי־הכתיבה הטכניים של מיני־הכתב האירופיים גם לגבי הכתב העברי.

כתיבת סוגי האלף־בית, שיובאו בלוחות הבאים, מחייבת שימוש בשני מיני צפרנים: קטועות ועגולות. מוטב להתחיל בתרגילים בצפורן העגולה, המצויה בשוּק בגדלים שונים. על לוח־ציור קטן (שאינו עולה בגודלו על 50 × 70 ס"מ) מחברים בנעצים, אל גליון נייר לבן חלק, רבע גליון נייר שקוך (35 × 50). בעזרת  עפרון וסרגל משרטטים קווים כפולים בריווח של 15 מ"מ. ממלאים את הצפורן העגולה, שרוחבה 3 מ"מ, בדיוּת (טוש) שחורה, אך דלילה, בשטח שבינה ובין הידית שלה. הדיות המיוצרת בארץ טובה לצורך תירגול. התרגילים הראשונים מורכבים אך ורק מנקודות, קווים וקשתות. יש לשרטטם בשורה אחת, זה ליד זה, ישר וללא כתמים, כדי להתרגל לשימוש בצפורן. כדאי להקפיד על כך, שהדיסקית הקטנה אשר בקצה הצפורן תהיה מונחת מוצקה ויציבה על־גבי הנייר, כדי שיהיו כל הקווים בעלי אותו עובי. תחילה מוטב להניח את לוח השרטוט קצת באלכסון, בזווית בת 30°, כדי שתיפלט הדיו לאט ובהדרגה מן הצפורן.

בצפורן עגולה אפשר לשרטט קווים בעלי עובי אחד בלבד, אפקיים, זקופים ומקושתים. בצפורן הקטועה אפשר לשרטט קווים בעלי עובי שונה; הדבר תלוי באופן החזקת הצפורן, או ליתר דיוק: בזווית שבה מניחים את הצפורן במלוא עוביה על הנייר, לצורך שרטוט קו אפקי – יהיה הקו הזקוף דק מאוד: ולהיפך. אם הצפורן נמצאת בזוית בת 45° על־גבי הנייר – יהיה הקו הזקוף שווה לאפקי. גם בצפורן קטועה כדרי להתאמן תחילה בשרטוט נקודות, קווים וקשתות בלבד, כדי להסתגל לאופיה. אף צפורן זו מצויה בשוק בגדלים שונים.

כידוע נכתבת העברית מימין לשמאל; עם זאת מעדיפים לכתוב משמאל לימין, כלומר, החל באות האחרונה של השורה. כך יקל הכותב על עצמו את אומדן הרווחים, כיוון שכמעט כל האותיות כתיבתן מתחילה מן הקצה השמאלי העליון; ועוד, בכתיבה מימין לשמאל עלולה היד לטשטש את האותיות הלחות עדיין. לטכסט ארוך יותר רושמים בעפרון את האותיות רישום קל מימין לשמאל, לשם קביעת קצות השורות, וכותבים את הכתב הסופי משמאל לימין. – קביעת הרווחים המתאימים בין אותיות המלה מצריכה אימון וטעם רבים, כבכל כתב אמנותי. ריווח טוב פירושו חלוקה שווה של הרווחים הלבנים בין האותיות, מתוך התחשבות בחללים הלבנים שביניהם. רק לאחר אימון ממושך, מצליחים למנוע את ה"חורים" הבלתי־נאים (כגון בין ר' או ד' ובין י') ואת גיבובי־השחור המכוערים לא פחות מזה (כגון בריבוי א', פ', צ', וש'). אין כאן אפשרות לקבוע מסמרות של מידה, ורק העין יכולה להכריע. כלל פשוט הוא: שתי אותיות מעוגלות (כגון ס' ופ' אחריה) יש לקרב ככל האפשר, ואילו קווים זקופים ישרים טעונים הפרדה הפרד היטב. – היחס בין רוחב הצפורן ובין גובה האותיות ניתן בלוחות לגבי כל סוג־אותיות בשביל ממדים נורמאליים. בסטיות מיחס זה אפשר להשיג גיוונים נחמדים של אופי־הכתב; אבל כאן, כבכל מקום, יש להיזהר מהפרזה.

"כידוע נכתבת העברית מימין לשמאל; עם זאת מעדיפים לכתוב משמאל לימין, כלומר, החל באות האחרונה של השורה."

בריווּח השורות יש להביא בחשבון את צווארה של ל' ואת רגליהן של ק' ושל האותיות הסופיות; בדרך כלל הרווח בין שורה לשורה הוא כפליים כגובה אות־היסוד. בכתב בלתי־שקט (כגון בלוח 'רולית') מוטב להגדיל קצת יותר את הרווח, כדי שתובלט תמונת־השורות האפקית. מאחר שאפשר להאריך את האותיות המובאות בשירטוט בשולי־העמוד (ורק את אלו!), קל יותר להקפיד על רוחב השוליים בעברית – שבדרך כלל אינה מתירה חלוקת מלה לשתי שורות; פיזור נאה של אותיות מוארכות בתוך שורה מביא להפסקה נאה של הקצב (ראה לוח 'סתם'). פרטים נוספים להבנת לוחות־הכתב שלנו תמצא ב"הערות ללוחות".

רוב מיני האלף־בית האירופיים מקורם בסוגי־יסוד ספורים. מי שמעיין היטב בקאטאלוג של אותיות־דפוס מודרניות, המביא מאות מיני אלף־בית, יעמוד על כך, שתכופות משתנה כל מראהו של כתב על־ידי עיבוי מינימאלי של הקווים או שינוי־מה של זווית הנטיה. החריצות והבקיאות, הסבלנות והמסירות, שהקדישו האמנים הראשונים (ובינהם ליאונרדו) לקביעת ממדיהן של אותיות האלף־בית הרומי, לעיצוב דמויותיהן ולגיוונן, הביאו פירות בשפע. בעיקר חשובות לגיוון אותיות־פתיחה, שתחומן מתרחב תכופות בעברית לתחום של מלות־פתיחה (ראה לוח 'סת"ם'). כדי למלא או להקיף בעיטורים אותיות מובלטות דרושה מידה רבה של חוש־התורה; ובתורת דוגמה ראוי לחקור ולהעתיק מיני־כתב עתיקים נאים. גם ביחס לתיכנון העמוד – אפילו מודרני ביותר – אפשר ללמוד הרבה מן האמנים הראשונים.

שלוש תביעות־יסוד יש לתבוע מכל אלף־בית: קלות הקריאה, נוי הצור ואופי מיוחד. – קלות־הקריאה מחייבת, שתהא כל אות ואות ניכרת בבירור, ונבדלת היטב מאותיות דומות על־ידי סימני־היכר מיוחדים לה. הקרבת קלות־הקריאה על מזבח ה"מקוריות" היא מידה רעה שנתפשטה בימינו, וראוי לקדש מלחמה עליה (ראה את השרטוט בשולי העמוד). נאה היא האות, שיש בה בהירות עם ממדים שקולים ושירטוטים עדינים. זרם־חיים צריך לזרום בגזעיה, בבדיה, ובענפיה של האות, כברישום־פרחים. יפיה של אות ייקבע במידה רבה על־ידי צורתה הפנימית, כלומר צורת החלל הלבן שהיא מקיפה; באותיות רשומות (כלומר לא כתובות בצפורן רחבה( ראוי איפוא לרשום תחילה את הצורה הפנימית. – כדי להביא לכלל ביטוי את אופיו המיוחד של כתב, יש להקפיד על אחידות הצורות, "הדמיון המשפחתי" והימנעות מצורות זרות לאותה אות: התנאים הראשונים הם שוויון הראשים, אורך אחד לקווים, אופן אחד של פתיחתם וזווית אחת לנטייתם.

"הקרבת קלות־הקריאה על מזבח ה"מקוריות" היא מידה רעה שנתפשטה בימינו, וראוי לקדש מלחמה עליה"

כתב "קורסיבה" שבעצם אינו כתב רהיט במובנו האירופי, הואיל ואין בו חיבור־אותיות, יש להשתמש בו במידה, להשגת אפקט מיוחד בלבד. כיוון שמשתמשים בכתב זה למעשה, אנו מביאים אלף־בית טוב, הדומה במהותו לכתב הליטוגראפי הרומי, אף על פי שאין בו מהידורו הקל.

כפי שראינו עוד רב המקום להתגדר בו בתחום הכתב היפה העברי. תכליתו של ספר זה היא לעורר את החוש לנוי האות העברית ולטהרה, להסב את לבם של המומחה ושל האדם הרגיל אל הקשיים הכרוכים במשימה זו אל השכר הנובע מן העיסוק בה, ולעורר – על ידי הצגת צורות־תקן מעטות, אבל נכונות ונאות – להמשכת העבודה ולריבוי מיני הכתב.

בהביאנו את ספרנו הקטן לפני הקהל, יעמדו על התודה והברכה כל אלו, שעזרו לנו בנסיון ראשון זה לבירור אסתטי של יסודות האלף־בית העברי.

הערות ללוחות

ב־15 לוחות אנו מביאים בזה שבעה סוגי־יסוד של האלף־בית העברי, סוג אחד של האלף־בית הלועזי, וכן את אפשרויות השימוש בהם. כל אלף־בית מכיל שני לוחות: הלוח הימני כולל הוראות טכניות מדויקות לגבי רוחב השורות, זווית־הנטיה, אופן הצגת העט וסדר קווי־הכתב. בשולי העמוד מוצגים יסודותיו של אותו אלף־בית וחלקי החיבור שלו, ואות אחת מנותחת ניתוח אנאטומי. בלוח השמאלי של כל אלף־בית מובאים טכסטים כתובים, מקצתם מלוכדים לגושים מרובעים, ומקצתם ערוכים עריכה סימטרית; כן מובאות דוגמות אחדות לצירוף שהאלף־בית העברי עם אות רומית קרובה לו, אבל ללא חיקוי מלאכותי; ולבסוף אותיות־פתיח מעוטרות, תמורות צבעוניות, אפקטים של צל. גיוונים אלו, שאפשר כמובן להביא רק דוגמות ספורות מהם, באים לתת מושד מה רבות בנות־הגוון שאפשר להפיק בכוח־הדמיון ובטעם טוב משבעת כתבי־יסוד אלו. – כדי להתאמן בכתיבה, שים נייר שקוף על הלוח הטכני של האלף־בית, שרטט בעפרון שורות כפולות בדיוק במרחק שנקבע שם (שרטוט מדוייק של השורות הוא תנטי ראשון לכתיבה טובה!), ברור לך צפורן מן הסוג המתאים ובעלת הרוחב המתאים (רק הלוחות בשם 'רדיס' ו'רדיס לועזית' נכתבו בצפורן רדיס, כל האחרים – בצפורן קטועה), ועשה את החיצים והמספרים נר לרגליך ביחס לכיוון משיכות הקולמוס ולסדרן.

סוגי האלף־בית בספר זה ערוכים מן הקל אל הכבד. אחרי הכתב 'רדיס' המתאים יותר לכתבי־יד טכניים ולדברי־פרסומת, בא הכתב הספרדי, הנוח ללימוד. כתב זה הוא להלכה כתב חדש, אך למעשה הוא מבוסס על כתבי־יד ספרדיים עתיקים. תכונתן האופיינית של אותיות אלו היא, שהקווים הזקופים בהן דקים יותר מראשי האותיות, והזנבות – אלה חלקי־האותיות שמתחת לבסיס – מתחדדים והולכים כלפי מטה. בעיקר ראוי לשים לב למקום־החיבור של הקו האפקי והקו הזקוף באותיות ד', ה', ח', ת'. חוּדים אלה משווים לכתב זה את אופיו המיוחד.

בכתב 'רולית' הוא פרי אמצאתם של משרטטי הלוחות המובאים בזה. מאז יצא לאור ספר זה מתרחב השימוש בכתב זה, מתוך חיבה גוברת והולכת לו. כתב זה הוא צירוף הכוח של הספרדי עם הקלילות של הקורסיבה.

רבים התרגילים, הדרושים למתאמן בכתב סת"מ, הוא הכתב הקלסי של ספרים, תפילין, ומזוזות. הצפורן מוחזקת כך, שהקו האפקי עוביו כעוביה. הקו הזקוף דק בהרבה, והמתחיל מתקשה בשרטוט המעוין (רומבוס) הקיים במרבית האותיות, הואיל והדבר כרוך בהטיה קלה של הצפורן. כתב זה הוא המתאים ביותר לכתבי־יד חגיגיים ודתיים, והוא נמנה עם כתבי־היד העבריים היפים ביותר בעולם כולו.

הכתב 'ירושלמי' מבוסס על אותיות עתיקות, שנמצאו חרותות על־גבי לבנים בירושלים. הקו האופייני לאותיות אלו הוא המשולש שבראשיתן. בשעת כתיבה בכתב 'ירושלמי' מוחזקת הצפורן קצת יותר באלכסון מאשר עם כתיבה בכתב הספרדי, כדי שיהיו הקווים תמיד בעלי אותו עורבי לערך.

כתב 'בודקו' הומצא על־ידי הצייר והגרפיקאי היהודי הנודע יוסף בודקו ז"ל, שהיה בשעתו מנהל ביה"ס 'בצלאל', מכאן שמוץ הקושי הכרוך בו לתלמידים הוא הצורך להטות את העט בלי הרף בכיוון האות. בין הצפורן ובין הטכסט יש תמיד  זוית בת 30°. הכתב נושא אופי של גוש אחד. לאחר אימון קצר מתברר, שדוקא כתב זה מתאים מאוד לכתבי־יד ארוכים, הדורשים קלו־קריאה.

הקורסיבה שונה רק במקצת מאותיות־הכתב הנלמדות בבית־הספר. חשיבות מרובה נודעת לחיצים ולמספרים, המראים את כיוון הכתיבה. יפיו של כתב זה תלוי בדרך הכתיבה של חלקי־האות השונים.

כדי להעשיר ולגוון את הספר, ולאור דרישתם של רבים, צירפנו להמדורה החדשה גם טבלה של אלף־בית לועזי, שהתלמידים צריכים לו מפעם לפעם, לשם שרטוטים טכניים. גם הטכניון העברי בחיפה נעזר בו.

 "

''

''

''

''

''

''

''

תודה לאורי על הסריקות
[ ארכיון: הפוסט פורסם ביום חמישי, 13/10/11, 00:07, בבלוג "גאות ושפל"]
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על [ארכיון:] כתב אמנותי עברי – המאמר

  1. פינגבאק: רשימת ביבליוגרפיה חלקית בנושאי טיפוגרפיה עברית | הלשכה לטיפוגרפיה עברית

  2. פינגבאק: הרימו תורן | הלשכה לטיפוגרפיה עברית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s