בסמסטר הראשון, שנה א' במכללת אסכולה מימד (שלימים הפכה ל"המכללה לאמנות ועיצוב" שלימים התמוטטה לאבק תחת עול החובות ולאחר שהשכבה שלנו עזבה אותה ל"מנשר לאמנות) למדנו טיפוגרפיה (עיצוב האותיות) עם מרצה זוועתית שהתעקשה שנעתיק אותיות עם נייר פרגמנט ופרממננטים (והיא נתנה על הראש לתלמידים מלכלכים ולא מדוייקים כמוני). אני הייתי די בינוני ומטה בענייני טיפוגרפיה, ובסופו של דבר קיבלתי ציון בינוני ומטה. בתרגיל מסויים ליצירת אותיות חדשות בעברית, יצרתי כמה אלטרנטיבות בינוניות ומטה. הציון היה בהתאם, ובצדק. נסער (אז היה לי חשוב הציון, פחחחח), התווכחתי עם המרצה יחד עם תלמידה אחרת, ואז היא ענתה בטיפשותה כדלקמן: "את (התלמידה השנייה) תיהיי מעצבת נפלאה! אבל אתה (כלומר עבדכם הנאמן) לא תהיה בחיים מעצב!!". אומרים שיהירות הביאה לנפילתה של רומא.
בכל אופן, זה היה מריר-מצחיק עבורי ועבור חברי הטובים ללימודים (מכיוון שבשאר השיעורים הייתי מעולה), אבל להבל הזה שיצא מהפה שלה הייתה איכות של בד אדום מול עיני השור. יחד עם רגשי הנחיתות שהיו לי מכיוון שלא התקבלתי לבצלאל, הייתי אפילו יותר נחוש להוכיח לעולם (ול"מרצה" הזו שקראה לעצמה מרצה לטיפוגרפיה) שאני הולך לעשות את זה ובגדול. כאשר התקדמו השנים, התרבו העבודות (וגם המפגשים עם הפסיכולוגית), הספקות החלו להתמסמס. הטיפוגרפיה הפכה להיות זרוע נוספת, מוח נוסף, טבעי וטבוע בנשמעתי. תשוקה בוערת ואהבה נצחית. לאחר כמה פרוייקטים משובחים, גם ה"מרצה" הזו החלה לכרכר סביבי. סלחתי. לא בגלל ההתחנפויות שלה, אבל בגלל שהגיע הזמן לסלוח.
למדתי תחת מרצים אחרים מאותה מכללה, מרצים משובחים, מהם ראוי לציין את יואל גילינסקי, נטלי כהן, אמיר כהן, ובמיוחד אנקטי, אשר ראו את מה שטוב בי ואת תשוקתי היוקדת לטיפוגרפיה ואמנות, השכילו לטפח אותי, ותמיד אכיר להם תודה.
שנ-שנתיים לאחר סמסטר א' בשנה א', החלטתי שמשהו בתרגיל הזה לא פתור מבחינתי. תמיד הבטחתי לעצמי שאנסה את התרגיל הזה. בזמן שעבר למדתי בעצמי ליצור אותיות בכתיבה תמה – קליגרפיה, ובחלוף האותיות והדפים, האותיות החלו לצאת בצורה טבעית מהזרוע, כאילו הציפורן הקליגרפית מדברת ומפטפטת ולא שבעה דיו ואותיות. הייתי יושב בשיעורים ומצייר אותיות בלי סוף, לא מתחושה של חובה, אלא כי התחלתי להתאהב באותיות. כשהדיו נגמר או שלא יכלתי לצייר, הידיים נעות באוויר, מציירות אותיות, כאילו הן מתהוות באוויר ונמוגות. בהתחלה התחלתי לנסות לפענח את המבנה של האותיות הלועזיות הגרמניות (אלה שנקראות blackletter, fraktur, או בשפת העם "אותיות גותיות"), ולאט לאט הלועזיות הפכו לעבריות שניסו להתחפש לאותו סגנון.
ואז החלו השאלות – איך בנוייה האות "מם", ומהי הדרך הטובה לצייר את ה"שדרה" של "אלף", וכמה גרסאות יש ל"שין"?. הסקרנות הפכה לאהבת השפה ואבות אבותיה (כתבים קדומים), ומשם, נזכרתי בשאיפתי ל"תיקון" אותו התרגיל (משנה א'), וכך נולד פרוייקט מתמשך של מחקר – כמה גרסאות אוכל לייצר לאותיות חדשות לשפה העברית, ומה קורה כאשר מחברים שתי אותיות יחדיו? עשרים ושבע אותיות (22 + ץףךםן) כפול 27 אותיות יוצרת 729 צירופים אפשריים (סוג של פּוּח הַלֶקֶל [לוח הכפל כפי שבילבי קוראת לו] של אותיות), שמתוך כל אחד אפשר להמציא אותיות חדשות לפי החוקיות של האותיות העברית, ליצור צירופים מוזרים, לצרף אות עברית לאות קדומה, לקבל השראה מההסטוריה, ליצור טעויות, ולחבר את האותיות (תופעה שמקורה בעיקר בדפוס הישן הלועזי הנקראת "ליגטורה", ואפשר למצוא אותה בספרי תורה בעברית, בצירוף של האות "אלף" ו"למד").
התמונה הבאה היא סריקה מתוך המחברת שעליה התחלתי את הניסוי. למטה תוכלו למצוא קישור לset עם חלק מהסריקות.
תיהנו,
ירונימוס.
[ ארכיון: הפוסט פורסם ביום חמישי, 23/10/08, 00:37, בבלוג "גאות ושפל"]
הלשכה לטיפוגרפיה עברית 
interesting to combine letters. i once set out to make tessellations of letters.
hey Johnylemon – check this out –
http://ezerfamily.blogspot.co.il/2011/04/1.html
cool stuff, although different from what i did. thats using hebrew letters as a base to make a pattern. what i did is try to fit letters into themselves to form a solid repeating pattern that doesnt overlap. i think aleph and ayin gave me the most trouble, the rest were pretty straightforward.
care to share?
finally got around to it. theyre here – http://s1363.photobucket.com/user/JohhnyLemon/library/?sort=9&page=1
theres descriptions for each pic.