"ציוני דרך בטיפוגרפיה עברית" סוקר את ההיסטוריה של הטיפוגרפיה העברית ומספק תמונת מצב טיפוגרפית עדכנית לתחילת שנות התשעים.
נרקיס, צבי, "ציוני דרך בטיפוגרפיה עברית" – מתוך:
ארהרדט ד' שטיבנר, "ספר הדפוס", תרגם מגרמנית גדעון שטרן, האיגוד הארצי של עובדי הדפוס, 1992.
התמונה למעלה של בית דפוס לינוטייפ בריטי בפלסטינה, מספריית הקונגרס האמריקאית.
הסריקה נתרמה על ידי ידיד הלשכה אליעזר אביחיל. תודה רבה אליעזר!!
לינק להורדה : Download here
קליק ימני על התמונה / קישור ואז save link as
מצורפת פה הקלדה של המאמר – תודה רבה לצבי בריגה שטרח למעננו 🙂
בס"ד
ציוני דרך בטיפוגרפיה העברית
הספרים העבריים הראשונים נושאי תאריך הודפסו באיטליה בשנת 1475. יש אמנם סימנים המעידים כי דפוס עברי היה קיים עוד קודם לכן. מסמך מן העיר אוויניון אשר בדרום צרפת, משנת 1444 (כעשר שנים לפני הופעת התנ"ך של גוטנברג), מדבר על "אותיות עבריות ממתכת". במסמך מדובר בצורף זהב מפראג אשר לימד יהודי, בשם דווינוס (דוד) קרדרוס, לחוקק אותיות עבריות. כן התחייב הצורף למסור לידי היהודי 27 אותיות ממתכת (כמספר האותיות באלפבית העברי). בנוסף לפרשה זו, שסופה אינו ידוע, קיימים דפוסים עבריים, ללא ציון תאריך, שזמן הדפסתם המשוער הוא בשנים 1469 – 1472 ואשר הודפסו, כפי הנראה, ברומא או בקרבתה.
הספרים המודפסים הראשונים נתקלו בחוסר אמון ובהתנגדות אצל היהודים כמו גם אצל הנוצרים, אבל ההתפתחויות הבאות מראות כי היהודים הבינו מהר מאוד את המשמעות הרוחנית, אך גם את המשמעות החומרית, של ההמצאה החדשה. בחתימה לנביאים ראשונים בהוצאת דפוס שונצינו, משנת 1486, כותב המדפיס: "להיות בהם שתי תועלות מפורסמות, האחת כי ייעשה מהר הרבה מהם עד תתמלא הארץ דעת, השנית, כי לא יעלה ערכם לערך הנכתבים בקנה או בעט ברזל ועופרת, ואשר לא מצאה ידו די קניינים יקרים יקנה בהם בזול, תחת הזהב יביא כסף". תוך שנים מעטות בלבד מוקמים בתי-דפוס עבריים בכמה ערים ברחבי איטליה, בספרד, בפורטוגל ובטורקיה. בתקופה זו ראויים היהודים ללא ספק לכינוי "עם הספר".
הספרים הראשונים שהודפסו היו בדמות הספרים שבכתב-יד ואותיות הדפוס נחקקו בדמות האותיות הכתובות ביד. כתב היד האשורי שבו משתמשים היהודים מאז חזרו לארצם מגלות בבל, קיבל במשך הזמן "גוונים" שונים, בהשפעת סביבת פזוריהם, ואפשר להבחין בשש גרסאות עיקריות לפי אזורי כתיבתם: א. כתיבה מזרחית – באגן הים התיכון המזרחי ואסיה המרכזית; ב. כתיבה תימנית – בתימן; ג. כתיבה ספרדית – בחצי האי האיברי, באפריקה הצפונית, באיטליה הדרומית ובסיציליה; ד. כתיבה אשכנזית – באזורים הצפוניים של אירופה המזרחית והמערבית; ה. כתיבה איטלקית – במרכז ובצפון איטליה; ו. כתיבה ביזנטית – מסביב לים האגאי.
בכל האזורים האלה אנו מוצאים כתיבה, לפחות בשתי צורות: האחת מרובעת, פורמלית, הצורה המשמשת לכתבי-קודש; השנייה רהוטה, המשמשת למכתבים, וגם לשטרות ולכל כתיבה יום-יומית אחרת. בחלקים מן האזורים נתן היה למצוא גם כתיבת-ביניים, חצי-רהוטה. דוגמה של כתב-ספר שכותבים במהירות וחוסכים במשיכת קולמוס תוך ויתור על פרטים "בלתי חשובים", הנודעת גם בשם כתיבה רבנית. אמרנו שאותיות הדפוס הראשונות היו חיקוי של כתב-היד, ומובן כי הדוגמאות לחיקוי ולהעתקה היו כתבי היד, אשר נהגו במקומותיהם של המדפיסים.
ביום י"א באדר רל"ה (17 בפברואר 1475) הופיע הספר העברי הראשון בציון תאריך. הספר הודפס בדפוסו של אברהם בן גארטון בן יצחק אשר ברג'יו די קלבריה [Reggio di Calabria], עיירה השוכנת ב"בוהן" של המגף האיטלקי. האזור היה שנים רבות תחת שלטון ספרד והספר, פירוש רש"י לתורה, הודפס באותיות המחקות בדייקנות צורת הכתיבה הרבנית הספרדית. טיפוס-אות זה ממשיך לשמש גם בימינו להדפסת פירושים והוא קרוי רש"י, למרות שאין לאותיות אלה קשר לאיש רש"י (רבי שלמה יצחקי), שחי כידוע בזמן אחר ובמקום אחר, וכתב ידו כתב אשכנזי.
באותה שנה שהופיע בדפוס פירוש רש"י זה הופיע בעיירה פיובה דו סאקו [Pieve di Sacco], בצפונה של איטליה, ספר מודפס באותיות של משולם קוזי, המחקות את הכתיבה האשכנזית המרובעת שנהגה באזור זה. גם הספרים שראו אור, כנראה, קודם לכן ברומא או בקרבתה, הודפסו באותיות מן הטיפוס האשכנזי.
לפני שנת 1480 הופיע בדפוסו של אברהם בן-שלמה כונת, אשר בעיר מנטואה [Mantua], הספר "נופת צופים" בכתב-ביניים איטלקי שנהג בצפון איטליה. בכל הספרים הנזכרים עד כאן אפשר לראות את נאמנותם של חותכי אותיות הדפוס לצורה של אותיות הקולמוס הנהוגות בסביבתם. להלן עדים אנו לצעדים מובהקים של "תיעוש" במקצוע הדפוס והמו"לות וכן לחריגה מחקיקת האותיות הנהוגות בסביבה הקרובה.
לראיה משמשת משפחת שונצינו, שהעמידה באיטליה שושלת מפוארת של אנשי דפוס. אבות המשפחה היגרו מגרמניה לעיירה שונצינו אשר בצפון איטליה ואימצו את שם העיירה לשם משפחתם. יהושע שלמה שונצינו למד את מלאכת הדפוס והקים שם את המפעל המשפחתי. הוא ניחן בחכמה רבה, באהבת התורה וכנראה בחושים חדים, שסייעו לו לתפוס את הפוטנציאל הרב הטמון באמנות הדפוס, כמו בעסקי הדפוס. העסקים בדפוס העברי לא היו מזהירים באותה עת, אולי בשל מיעוט היהודים באיטליה הצפונית. קהילות יותר גדולות של יהודים היו באיטליה הדרומית, וגם בצפון-אפריקה ובספרד, משם הגיעו המהגרים היהודים לאיטליה עוד לפני הגירוש. בקהילות אלה היתה נהוגה, כנזכר לעיל, הכתיבה הספרדית. המדפיסים למשפחת שונצינו פיתחו אותיות-דפוס בדמות כתבי היד הספרדיים, מתוך כוונה להפיץ את ספריהם בקהילות הגדולות ובתקווה כי קהילות נוספות, באיטליה ומחוצה לה, יקבלו אותם. בני שונצינו ייסדו בתי דפוס בערים נוספות באיטליה, ביוון, בטורקיה ואף במצרים.
כמו רוב המדפיסים בעת ההיא, בני שונצינו היו גם המו"לים, גם מוכרי הספרים וגם הדואגים למציאת הטקסט המדויק ביותר להדפסה. בחושיהם המפותחים הם הדפיסו את התלמוד הבבלי בצירוף פירוש רש"י, תוספות, פסקי תוספות, פירוש המשניות להרמב"ם ומרדכי בספר אחד, ולא בספרים נפרדים כנהוג קודם לכן. לפי עדות, המופיעה בגוף הספר, הוכן, בקפידה רבה, תסדיר [layout] של עמודים המכילים לצדי הגמרא את כל המרכיבים הנוספים, כדי לחפש דרך להתמצאות נוחה בספר ולשוות לעמוד מראה נאה. התלמוד הבבלי של שונצינו השפיע לדורות על דרך לימוד התלמוד, ומשמש גם בימינו דגם לעיצוב עמודי התלמוד.
נכדו של יהושע שלמה, גרשם שונצינו, נחשב לאחד המדפיסים הפוריים ביותר של זמנו, ואחד המדפיסים הדגולים של כל הזמנים.
טיפוסי האות שפותחו על-ידי המדפיסים לבית שונצינו זכו להצלחה גדולה ורבים העתיקו אותם, ביניהם גם דניאל בומברג. ד. בומברג פעל במחצית הראשונה של המאה ה-16 בוונציה. בומברג הדפיס כתבי-קודש עבריים, וספריו הגיעו לדרגת מצוינות של שכלול טיפוגראפי. יש לזקוף לזכותו של בומברג את הפיכתה של ונציה למרכז הדפוס העברי לשנים רבות בחייו וגם לאחר מותו.
במחצית השנייה של המאה ה-16 פיתח הצרפתי גילום לה-בה [Guillaume Le Bé] אותיות עבריות בטיפוס ספרדי עבור מפעל הדפוס הגדול של פלנטין [Plantin] באנטוורפן. במאות ה-17 וה-18 מובילה הולנד בדפוס הספר העברי. שם מעוצבות האותיות "אמסטרדם", בידי אחד מְחַקָקֵי האותיות הטובים ביותר בזמנו, ואן-דייק [Christopher van Dyck]. גם אותיותיו של ואן-דייק מעצבות לפי טיפוס אות ספרדי.
מאז עיצוב אותיות הדפוס של בית שונצינו שולט בטיפוגרפיה העברית טיפוס האותיות הספרדי. כל האותיות שנמצאו בדפוסים הראשונים מתאפיינות בקרבתן הצורנית לאותיות שבכתבי היד, "הזורמות מן הקולמוס" ומצטיינות בחיוניות וברעננות. לא כל המדפיסים חתכו אותיותיהם לפי כתבי היד. חלקם העתיקו דפוסים קודמים, לפעמים על כל הפגמים הנובעים מהדפסת בלט בלחץ גדול על נייר מחוספס. צורת האותיות השתבשה, העתקות חוזרות ונשנות גרמו להתנוונות ולהידרדרות של אותיות הדפוס העבריות. באמצע המאה ה-18 מופיעה לראשונה האות הלועזית [bodoni], זהו טיפוס-אות המתאפיין בקונטרסט בולט בין הקווים העבים לקווים הדקים. אותיות בודוני זוכות להצלחה ניכרת, ובהשפעתן נחתכות אותיות עבריות בעלות קונטרסט בולט. אך עיבוי – הגזעים [Stems] האיתנים של אותיות בודוני, הקווים האנכיים העבים המחוברים בקווים אופקיים דקים, הופכים בעברית לכעין "גגות" כבדים הנשענים על "רגליים" דקיקות וחלשות שאין בכוחן לשאת את המשא הכבד. דוגמא לאותיות אלה היא האות "מרובע" (הטעמת מלעיל). כפי הנראה היתה כאן גם השפעה של האות האשכנזית וחוסר הבנה במבנה האות. באות "מרובע" ובאחרות הגיעה ההידרדרות לשיאה, והשוואה בין "המרובע" לטיפוס האשכנזי מן המאה ה-15 תוכיח זאת.
בתחילת המאה ה-20 מופיעה האות פראנק-ריהל, שהופכת לאות הפופולארית ביותר גם בימינו. טיפוס-האות עוצב ע"י החזן והסופר רפאל פראנק בשיתוף של החקק ריהל [C.F. Rühl]. האותיות נוצקו בבית היציקה של השני בלייפציג אשר בגרמניה. קריאות האות משתפרת שיפור ניכר ע"י הקטנת הקונטרסט בעובי הקווים.
הצרכים המתרבים בדפוס העברי, עקב הפעילות של התנועה הציונית והגידול ביישוב בארץ-ישראל, מביאים לתזוזה בעיצוב האותיות העבריות. בשנת 1929 יוצאת לאור האות "חיים" של יאן לוית, המעוצבת ברוח ה"באוהאוז" הפופולארית באותה עת, תוך התעלמות גמורה מצורת האות של אי-פעם. אות נוספת, "אהרוני", רואה אור ב-1938. גם אות זו, שעוצבה ע"י טוביה אהרני, נטולת תגים [Sans serif] כמו קודמתה "חיים".
בשנים הסמוכות להקמת מדינת ישראל ובשנים הראשונות לקיומה מופיע מספר מרשים של טיפוסי-אות חדשים. "הצבי" בעיצובו של צבי האוזמן ובשיתוף עם ד"ר שפיצר נחקק בכמה גרסאות ומביא משב רוח רענן לטיפוגרפיה העברית. אות "שוקן" מעוצבת בידי פרנצ'סקה ברוך בדמות אותיות שונצינו. אות "קורן" של אליהו קורנגולד מעוצבת על-פי דפוסי ליסבון מסוף המאה ה-15, וספר התנ"ך של הוצאת קורן, היוצא לאור בשנת 1963, מודפס באות קורן. אות "דוד" נחקקת בארבע גרסאות, והיא פרי הקולמוס הרגיש של איתמר דוד. זהו טיפוס-אות מקורי וחדיש היונק ממיטב השורשים של האות העברית. אות "הדסה", עליה שקד הנרי פרידלנדר זמן רב, הנה יצירה מקורית המבוססת על הטיפוס האשכנזי.
חמשת טיפוסי האות האחרונים הופיעו כאמור בסמוך לקום המדינה והם תוצאה של הדחף הפנימי של יוצריהם, כל אחד בפינה שלו. אי-אפשר להימנע ממחשבה על קשר סמוי בין תנופת ההתחדשות של הטיפוגרפיה העברית והתחדשות עצמאותו של עם ישראל במולדתו.
משנת 1958 ואילך מופיעה קבוצת טיפוסי-אות מעוצבים בידי צבי נרקיס. קבוצה זו ברובה היא ביזמת המעצב, ומכילה טיפוסים חדשים כמו גם חידוש ושיפור של טיפוסים "קלאסיים". טיפוס ראשון בעל כיוון חדש הוא נרקיס בלוק עבור סדר-יד ואותיות מעתק בשמונה גרסאות. אחריו הופיעו: נרקיס-לינוטייפ, נרקיס-תם של ואריטייפר, נרקיסים, חדש, וחן, כולם טיפוסי אות טקסט בשתי גרסאות ויותר. נרקיס עיצב גם גרסאות מחודשות של אותיות וילנה ורש"י עבור מערכות-סדר דיגיטליות, וטיפוסי אות נוספים עבור אותיות מעתק ומערכות-סדר ממוחשבות.
המעבר מסדר-מתכת לסדר-צילום וסדר דיגיטלי פישט והוזיל מאוד את הכנסתם של טיפוסי אות חדשים למערכות הסדר. שיטת אותיות המעתק, הזולה ושאינה כרוכה במכשור מיוחד, שימשה כעין מעבדת-ניסוי לטיפוסי אות חדשים, בנוסף להיותה מאגר נוח לאותיות ראווה. שני הגורמים האלה היוו תמריץ בעיצוב אותיות עבריות. קמו מעצבי אותיות נוספים, ביניהם כאלה הרואים בעיצוב אותיות דפוס את עיקר התמחותם. יקצר המצע כדי לסקור את כולם, ואזכיר רק את הבודדים שאותיותיהם הוכנסו למערכות הסדר. טיפוס האות "עדה" של עדה ירדני הוכנס למערכת "פוטון". אשר אורון עיצב טיפוס אות בגרסאות רבות עבור אותיות מעתק שחלקן נמצאות בשלבי הפיתוח עבור מערכות ואריטייפר. שמואל סלע עיצב כמה טיפוסי אות עבור אותיות-מעתק ושניים המופקים במערכות-סדר דיגיטליות: "יהלום" – טיפוס אות קורסיבי, ו"סלעית" – אות טקסט בארבע גרסאות.
הלשכה לטיפוגרפיה עברית 