אות עברית חדשה | מרדכי נרקיס

מאמר שכתב מרדכי נרקיס על הגופן ״שוקן״ שעיצבה פרנציסקה ברוך
בתחילת שנות הארבעים (מלחמת העולם השניה).

את המאמר סרק עבורנו בנצי בינדר. תודה רבה בנצי!
התמלול של המאמר (בהמשך) באדיבות שי גולן – תודה רבה גם לך🙂

המאמר לקוח מ: הד הדפוס, ההסתדרות הכללית העברית בארץ ישראל, האיגוד הארצי של פועלי הדפוס, ה-ו, כסלו תש״י, דצמבר 1941.

נרקיס כותב על החסר בגופן מסוג ״אות ספר״ (או ״ברוטשריפט״, כפי שהוא קורא לה) בתקופתו, וכיצד יצרה ברוך בעזרת יוזמת הוצאת שוקן, את אחד מהגופנים היחידים שענו לצורך זה. היה זה ״מעשה חלוצי״, כפי שהיטיב להגדיר זאת הכותב:

״אני רואה במעשה זה חלוציות· וככל מעשה חלוצי, הרי זה גם מעשה נועז· קהל הקוראים הוא, בדרך כלל, הקהל השמרני ביותר, ביחוד במה שנוגע לדפוסי־צורה ולדפוסי־לשון· הכרח הוא שדור חדש יוולד, כדי שצורה החדשה תמצא לה הד בקרבו· את אשר רכש לו האדם כנכס צאן ברזל לא בנקל יוותר עליו· הרגל נעשה לו טבע, ומרגיזו אם עליו לנהוג שלא כטבעו·״

אני לא יכול להסכים יותר. אין בדבריו של נרקיס או בהסכמתי עמו – התכחשות למקורות. להיפך. מתוך הבנה טובה יותר של המקורות, אנו מחוייבים ליצור ״צורות חדשות״ שכמובן שמתבססות על הישן (אין מעצב גופנים אחד שלא עשה זאת, אך חלקם עושים זאת בהתחשבות יתרה), על מנת להשתפר וליצור את האמירה הטיפוגרפית הייחודית של המעצבים ושל התקופה. כפי שטוען נרקיס, זוהי ״אות  מ ח ו ד ש ת, אות שחן נעורים בה, אף אם יש בה מטעם זקנים״. התקופה הדיגיטלית מעוררת מחדש שאלות שהעלו אבק והפכו לקונצנזוס בעולם הדפוס, ועלינו מוטלת החובה לענות עליהן ולספק פתרונות. אין חוקים בטיפוגרפיה.

והנה עוד טענה מעניינת:

״׳פרנק־ריהל היתה לאות החיונית שלנו…ואותיותיה ממלאות כל תיבת־מלאי בבית הדפוס. האות הזאת, הנקראת עוד בשם ׳אות מרובעת׳ רק מחמת טעות, אינה מרובעת: היא מלבנית – צרה ומוארכת, שמה הכפול בא לה משני ׳ממציאים׳·  פרנק היה חזן בליפסיה, ובשעות חופש שלו הכין מחקר על הכתב העברי והציע מודיפיקציה של אות ׳הידנהיים׳· וריהל היה גוי גרמני אשר ׳שחט׳ את האות העברית בחלף של אמנות ה׳יוגנד׳ המינכינת· ואילו היה הדבר בידי, לא הייתי מדפיס באות זו דבר או חצי דבר.אבל האות הזו נהפכה, כאמור, לאות היחידה בה אנו מדפיסים בכלל·״

ידוע כבר שה״שוקניסטים״ הגנו ״בחירוף נפש״ על האות שלהם, והעדיפוה על פני ״פרנק־ריהל״. קשה לי להסכים ש״שוקן״ הוא גופן טוב יותר לקריאה, (וקשה לי להסכים ש״פרנק״ על צאצאיו וממזריו הוא גופן אידיאלי לקריאה) ואפילו משה שפיצר מודה ש״מונוטייפ״ עיוותו את האות.

עם זאת כדאי לקרוא את הביקורת של כותב המאמר על הגופן שוקן עצמו, על הבעייתיות של עיצוב חלק מהאותיות, ונראה שחלק מהטענות לגיטימיות גם כיום, כי הן נוגעות לשלד של האות העברית.

מישהו היה רוצה לתמלל את המאמר (למען יחיה כטקסט חי באינטרנט)? (עדכון: תודה רבה שי גולן)

אות_עברית חדשה-מ_נרקיס

אות עברית חדשה
מ.נרקיס
1941

עם פרסום זכרונותיו של נשיא מדינתנו בהוצאת שוקן, שכינו להפתעה, ולהפתעה נעימה: הספר נדפס באות חדשה. מוטב, אם אומר מיד: אותה ישנה ששבו וחידשוה. ובאות זו שהיתה לי הפתעה ראיתי גם אמת־מדה לאומץ־לב צבורי, להעזה – לשוב ולהביא אות חדשה לבית הדפוס העברי, לשוב ולהזכיר לקורא היהודי שהאות העברית שבדפוס היתה בה פעם חיוניות, היה בה פעם ריתמוס, ואפילו חן רב.

וחיוניות משמעה שתים: חיוניות כמשמעה, אבל גם אות שאנו זקוקים לה באורח חיוני ממש, ובכן: אות חיונית, אות של יום־יום, אות לסדר רגיל ללא הצטעצעות – האות הקרויה בשם ׳ברוטשריפט׳ בפי אנשי הדפוס, והיא אות לסדר העתון ולספר ולכרוז ולקול־הקורא וכל היוצא בהם.

משהתענינתי – נודע לי מי האחראי לכך, ולמי יש להודות על החזרת עטרה זו ליושנה: הוצאת שוקן היא שהצליחה להניע את חברת ׳מונוטייפ׳ הבריטית לחתוך את המטריצות בשביל אות זו. עורך ׳הארץ׳, מר ג. שוקן היה היוזם, ועמו – וגם זה ניכר מיד בכתב־היד של האות – היתה הג׳ פרנציסקה ברוך, אשר רשמה את האות ועמלה בה.

franziska baruch[מקור]

עוד אנתח את האות עצמה, אראה מעלותיה ומגרעותיה. אך על, לשוב ולציין, שאני רואה במעשה זה עצמו, בהוצאת אות־סדר חדשה, המתאימה כה יפה לתפיסת זמננו, ויפה כל כך גם מבחינה אסתיטית ואף מבחינה טיפוגרפית – אני רואה במעשה חלוציות. וככל מעשה חלוצי, הרי זה גם מעשה נועז. קהל הקוראים הוא, בדרך כלל, הקהל השמרני ביותר, ביחוד במה שנוגע לדפוסי־צורה ולדפוסי־לשון. הכרח הוא שדור חדש יוולד, כדי שצורה חדשה תמצא לה הד בקרבו. את אשר רכש לו האדם כנכס צאן ברזל לא בנקל יוותר עליו. הרגל נעשה לו טבע, ומרגיזו אם עליו לנהוג שלא כטבעו.

היה זמן והאות שבדפוסי אמסטרדם היתה לקנה־מידה, ואותיות ׳כמו שנדפס באמסטרדם׳ היו לשיא היפה והטוב. לא מדפיסים בלבד הדפיסו, ׳כמו שנדפס באמסטרדם׳, כי אם גם קליגרפים ומעתיקים, כאותם בני אסכולה מורבית באמצע ימי המאה הי״ח, רשמו בראש ספריהם המועתקים הגדות, ספירות־עומר, זמירות לשבת, ספרי מנהגים וכיוצר בהם, ׳באותיות אמסטרדם׳.

גם לאיש בן זמננו אומרת אותה אות מרובעת הרבה. בנינה המרובע הוא לנו אחד מסימניו האפייניים של הכתב העברי. אך אות מרובעת זו ׳רעתה ונסתאבה׳, אם יורשה לי להתבטא כך. גגה של האות או גופה העליון היה עבה, גס, שמן, ואילו כרעיה, רגליה, היו דקות. ולמתבונן היה תמיד הרגש שהאות אינה יציבה, שאין הריתמוס שלה שקול ומדוד, שגברו ׳סביבותיה׳ על ׳תוכותיה׳ – היינו שהאטמוספירה של האות, החלל הריק שהקיף לה לאות, גדל במשקלו על גוף האות.

אות ׳מסורתית׳ זו לא זעה מפני כל רוח שבעולם. ספר קדוש, ספר של ׳שאלות ותשובות׳, אם לא נדפס בכתב הרהוט הרבני המכונה ׳כתב רש״י׳, לא נדפס אלא באות מרובעת זו, שכרבות בתי היציקה, כן רבו העתקותיה. עד אשר קמה אות אחת והיא האות המכונה אות ׳פרנק־ריהל׳ אשר כבשה את הדפוס שלנו: כל עתונינו ומרבית ספרינו, אם לא כל ספרינו, ואפילו ספרות דתית וספרות שאלות ותשובות, נדפסים באות זו. קיצורו של דבר: ׳פרנק־ריהל׳ היתה לאות החיונית שלנו ל׳ברוטשריפט׳ שלנו, שאמהותיה חקוקות בכל מכונת־סדר ואותיותיה ממלאות כל תיבת־מלאי בבית הדפוס.

berthold catalog hebrew 1924▲ הגופן ״פרנק-ריהל״ – מתוך קטלוג ברטהולד משנות ה-20. [מקור]

האות הזאת, הנקראת עוד בשם ׳אות מרובעת׳ רק מחמת טעות, אינה מרובעת: היא מלבנית – צרה ומאורכת, שמה הכפול בא לה משני ׳ממציאים׳. פרנק היה חזן בליפסיה, ובשעות חופש שלו הכין מחקר על הכתב העברי והציע מודיפיקציה של אות ׳הידנהיים׳. וריהל היה גוי גרמני אשר ׳שחט׳ את האות העברית בחלף של אמנות ה׳יוגנד׳ המינכינת. אילו היה הדבר בידי, לא הייתי מדפיס באות זו דבר או חצי דבר. אבל האות נהפכה, כאמור, לאות היחידה בה אנו מדפיסים בכלל. ובתי־דפוס רבים אין להם אות אחרת, וכל ספר בעברית או ביידיש נדפס באות זו, אם הדפוס אינו במקרה דפוס שאותיותיו הן בנות המאה הי״ט.

לכן שמחתי לאות זו, שאיני יודע מה שם קראו לה יוזמיה ועושיה כדי לסמנה, ואקרא לה בשם ׳שוקן־ברוך׳. היא מחזירה לנו אות חיונית ׳ברוטשריפט׳, שלא היתה בידינו זה זמן רב. וזו הפעם הראשונה, שוב לאחר מאות בשנים, מאז דפוסי הריניסנסה, מאז דפוסי־החיתולים, האינקונבולה, והבאים אחריהם עד ימי המאה הי״ס, שאנו זוכים לכתב שהוא מוצדק מבחינה טיפוגרפית. זו הפעם הראשונה מאז, שאנו עומדים עם כתב חדש־מחודש זה, ליד יסודותיה הכתיבתיים של האות, בה אנו עדים להתהוותו של כתב, שאומנו יודע לא רק להיות כותבן, כי אם גם להיות ׳מחוקק׳ האות, כלומר: יוצרה כאות מטולטלת, מתאימה לתעודתה – לדפוס ולחומרה – אות המתכת. ואין זה חשוב אם אמצעי ההדפסה נשתנו מאז, וכיום נוצקות האותיות והשורות אגב הקשה במנענעים. גופה של האות הבולטת לא נשתנה, אף בימינו אלה.

והואיל ויוצרי האות שלנו חשבו על שווי צורה נאה ומוצדקת לאות׳ כלפי החומר והצורך השימושי – האות המקורית במרשמה נכתבה ב׳שבט־סופר׳, בקולמוס, או בצפורן שהיא תחליף לו, ולא נעשתה מתוך שרטוט קוי ההיקף כאות חלולה שממלאים אותה לאחר מכן דיו – הרי שאות זו יתרונה גדול על כל הכתבים בדפוס שאנו משתמשים בהם, לפחות במאתים השנים האחרונות.

כלל גדול באות העברית ׳האשורית׳ הוא חוקיותה. חוקיות שהיא ביסודה, כעין הקונטרפונקט במוסיקה, חוקיות של אסתיטיקה. הדינים הקשורים באות העברית מימיה הראשונים מוכיחים על היחס לבהירות הכתב ולצורת הנאה. בין אם אתה מוצא הערות אלה בתלמוד בקשר לכתיבת ספר התורה, ובין אם אתה מוצא אותן בדבריו של המדקדק פרופיאט דוראן בשנת 1403, המנמק את דבריו ב׳פונקציונאליות׳ של הכתב. האיסור ש׳לא לעשות ההין – חתין, גמין – צדין, טתין – פיפין׳ נמשך בדבריהם של הרמב״ם ובתשובותיהם של הריב״ש והרדב״ז עד ימי הנודע ביהודה והגאון מוילנא בהתאם להתפתחות הצורה של דורם. האחד קובל על קשירת הרגל הקצרה של הה״א בראש גגה, האחר קובל על האות ק׳ שרגלה קשורה בגג הה״א. ופרופיאט דוראן מביא את דבריו תוך הדגשה אסתיטית־היגיינית: ׳…שתטה הכתיבה בהם (בספרים) אל הגסות והעובי מאשר תטה אל הדקות, לפי שהכתיבה הגסה ישאר רשמה בחוש המשותף והדמיון גם כן יותר מהדקה, וגם כי בעת הזקנה יחשכו הרואות לא יצרך להעתק מספר אל ספר, ולזה היה ממנהג הראשונים כולם לכתוב את הספרים האלה בכתיבה הגסה׳.

אני מביא דברים אלה בשלמות כי יפים הם עוד גם לימינו אלה.

במובן זה אני חושב את הכתב החדש, את האות הזאת שבה נדפסו זכרונותיו של נשיא ישראל, חיים וייצמן, לאות אידיאלית. האות ניתנה ככתבה, כלומר: כיצירתה בקולמוס. גגה של האות וכרעיה אין בהם הבדלים גדולים, כאלה המצויים למשל בפרנק־ריהל או במרובע. אין כל אפשרות להחליף אות באות. האות נוטה אל המרובע יותר מאשר היא נוטה למלבן, אם כי יש בה כמה טיפוסים צרים יתר על המידה. במיוחד נזרקת לעין האות ת, ודומני שאני יודע למה הדבר כך: מפני ש׳תוכות׳ האות אינן בהתאם משקלי עם ׳ירכות׳ האות. אבל אני בדרך! כלל, כשאתה מתבונן בעמוד או בטור אחד, אם אין בו הפסקות של ספרות ׳ערביות׳ או אות לטינית, הרי העמוד על כל אותיותיו נראה הומוגני נעים לעין ויפה לקריאה.

אפשר להבדיל בנקל בין אות לאות, המושג של ׳שחור על גבי לבן׳, שהנהו תנאי ראשון בכתב, בא כאן על סיפוקו המלא בלא שהאמן הכותבן נזקק באיזו צורה שהיא לעזרת האות הלטינית – חטא, שרוב האמנים־הכותבים יוצרי האותיות לצורך הטיפוגרפיה נתפסו לו, מי פחות ומי יותר, במאתים השנים האחרונות. והגדילו עשה יוצרי האותיות ׳חיים׳, ׳מרים׳ ו׳אריאלי׳ שפשטו את האות העברית מן הריתמוס שלה והציגויה ככלי ריק, ללא נפש וללא מבע.

אם יש לי טענה נגד אותיות אותיות אחדות בכתב הזה – והן מעטות –
הרי הן האותיות י׳, צ׳, ע׳, ק׳, מ׳, א׳.

אשר לאות י׳. היא היחידה היוצאת דופן בריתמוס שלה, שהוא בניגוד לריתמוס הכתב כולו. נטייתה שמאלה אינה הומוגנית עם הכתב. היא נוטה יותר להיות אות רהוטה, קורסיבית, או כמו שקוראים לכך הכותבנים הראשונים – ׳אוות עקומה׳. בכתב העברי ניתנת כל אות להקבע בתוך קבוצת אותיות ידועה שעמן יש לה שיתוף כלשהו. האות י׳ אינה יוצאת מכלל האותיות כ׳, ר׳, ב׳, וביחוד – ו׳, נ׳. מה ראו יוצרי האות לקרב אותה לראשה של האות א׳ ולעקמה?

typobook_oi1_090▲אות "שוקן" קל. נסיונות לרווח בין מלים, באמצעות הדבקות אותיות מצולמות. למטה: דוגמה מתוך כתובות חקוקות ומובלטות שונות שעיצבה פרנציסקה ברוך – על הקיר שבכניסה למכון וויצמן. [מקור]
 
 
typobook_oi1_091
▲הגהה ראשונה ששלחה חברת "מונוטייפ" בעת העבודה על חיתוך האות "שוקן". דוגמה של אל"ף־בי"ת לא־מושלם בשני גדלים. [מקור]

האות צ׳ מזדקרת לעין כאות צרה ביותר, ביחוד מחמת בסיסה המשתפע שאינו הומוגני עם האות נ׳, ושעמה היא שייכת למשפחה אחת (׳שעטנז גצ!). האות צ׳ מזכירה גם את העובדה שהאות א׳ – ראשה יכולה היה, לשם ההומוגניות, לקבל את נטייתו הנתונה, אילו היה עשוי כדוגמת הראש הימני של האות צ׳ הכתוב כעין הראש התיכון של האות ש׳.

לא הייתי יכול להציע, אולי, פתרון אחר לאות ע׳ לבסיסה המלוכסן, אך נראה לי שיתכן, ולשם אחידות צריך היה לוותר על נטיה זו ולקבעה בקבוצת השי״ן והנו״ן.

האות ק׳, כאות מ׳, כבדה בעיני מדי. יתכן וקשרו של הכרע עם גג הק׳, גורם לכך שחסר לה ׳אויר׳, מה שהתלמוד קורא בשם ׳ירכות׳ האות.

האות מ׳ מתרחבת על חשבון הראש השמאלי, שאיני רואה מה טעם הוא חייב להיות שונה מהאות ו׳ או ז׳. בעצם, קרבתה התמונית של האות מ׳ או האות ט׳ מחייבת אותה להתחשב בפתרון ראשה השמאלי.
ועוד טענה אחת בפי בנידון האות ח׳. למה ניטל עוקצה הימנה מעל לגגה. והרי דינה כדין ד׳ ו ה׳ שעוקצן מבליט את הבדלן מן ר׳ ו־ת׳.

אין בכל ההערות האלה, כדי ליטול אף במקצת מערכה של האות שלפנינו. שגיאות קלות ניתנות לתיקון, אם האמן והמו״ל יסכימו לבקורת שתהיה מיוסדת על דעת האות מבחינה צורתית־אסתיטית ומבחינת ההיגיינה הויזואלית.

בודאי ידאגו הדואגים לתיקון הספרות המיוחדות לכתב זה. אשר לסימני הפיסוק – הם הומוגניים לכתב כולו, מלבד הסוגרים, שלפי עניות דעת היו צריכים להיות מרובעים ולא סהרונים. המקו ׳-׳ הוא יפה לכתב כמקף ׳־׳, אך נראה לי שגם הוא, בניגוד לנקודה, היה צריך להיות תלוי בראש השורה ולא באמצעיתה. הקו הלוכסן בראשי הפרקים הוא סימן הפיסוק היחיד היוצא דופן גם מענינו וגם מחמת צורתו הגרפית.

ועוד מילים מספר אל הקורא שלנו, השמרני בטבעו, ככל קורא בעולם אצלנו במיוחד נראה הדבר מתוך סיבות, שהייתי קורא להן אטאוויסטיות. הרי הקורא שלנו אמון עלי האות העברית גם מבחינה דתית, ובעיקרה הרי היתה זו אות הספר שאינו נתוך לשינויים. אבל, הקורא, שים נא לב לכך שהאות החדשה הזאת היא אות מ ח ו ד ש ת, אות שחן נעורים בה, אף אם יש בה מטעם זקנים. זוהי אות שהמדפיסים בני משפחת שונצין ודניאל בומברג הדפיסו בה את חשובי ספריהם, כבר בימים שבהם היה הדפוס בחתוליו, בשנים שלפני שנת 1500 ואחריה. ואותיות איטלקיות אלה שימשו גם דוגמה לאות האמסטרדמית, שאמנם נופלת מהן מבחינת היופי והטעם. באותם הימים הגיעה באיטליה התרבות הטיפוגרפית לשיא גבוה, וגם האותיות הלועזיות היפות ביותר, שעוד משתמשים בהן היום, נחתכו ברובן על פי אותיות איטלקיות מראשית המאה הי״ז. בימים ההם עוד היה ה׳מחוקק׳ גם סופר־מצייר, והאות שעמד לחוקק נכתבה בתחילתה על טהרת המסורת, על טהרת שימושו של הקולמוס מזה, ועל טהרת דימוי האות שייחודה בדפוס מזה. ובמובן זה היתה האות מודרנית וטובה לזמנה – היתה מאירת עינים ׳כחכמה לראש חכמות׳ – מלאכת הדפוס עצמה, מלאכת בקודש. ומבחינה זו טובה האות שלנו. לא בלבד שהיא מחזירה עטרת האות העברית ליושנה הטיפוגרפי המובהק, אלא היא באמת מתאימה לרוח המושגים החדשים של פרופיאט דוראן, כלל הנאה גם לימינו: ׳…שהכתיבה הגסה ישאר רשמה בחוש המשותף והדמיון – יותר מהכתיבה הדקה׳.

רשויות האוניברסיטה העברית ברצותן להוציא הוצאת תנ״ך מוגהה ויאה לישראל – קבעו ועדה מיוחדת אשר בחרה בכתב מעשה הגרפיקן קרונגולד. כנראה הרגישו הרשויות האלה עד כמה דורשת שאלת הכתב שלנו פתרון חדש. בשעתו הציע כותב הטורים האלה למזכירות ועד הלשון לטפל בשאלה כאובה זו, ולנוכח ההצעות המרובות מעטם של אנשים שאין להם כל הבנה בשאלת הכתב העברי וייחודו הטיפוגרפי.

כל הקרובים לעניין הדפוס מתלבטים בשאלת אות חיונית, והנה בא מוסד פרטי והביא לנו כתב ישן־חדש, אשר יש לו כל התקוות ליהפך לכתב חיוני לשם דפוס יום־יומי, נקבלו ללא חשבונות רבים ונשמח בו. נקוה כי גם מוסדות ציבור אחרים, – וכאן גם על מוסד ביאליק לעשות מעשה! – ימשיכו בחיפושים ויוציאו לאור כתבים חיוניים נוספים, למען נוכל להפוך את הארץ למקור הטיפוגרפיה העברית החדשה.

אני בטוח שהראשון אשר עליו יהא כתב זה מקובל יהי הנוער שלנו. והדין העתיק היהודי קובע תמיד כפוסק אחרון את הילד, כדי לבדוק בכתב אם בר־קריאה הוא. ולעושי המעשה הזה – יישר כח!

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אות עברית חדשה | מרדכי נרקיס

  1. נחמה הגיב:

    תודה על המאמר המחכים, אך, לכאורה יש טעות בתאריך. בין דצמבר 41 לכסלו תש"י יש 10 שנים!

  2. נחמה הגיב:

    עכשיו בדקתי שוב. המאמר נכתב ב-1949. כדאי לדייק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s