ראשית – תודה רבה ליקי חסיד שעיצב את המודעה הזו. אודה מאוד אם תעזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור ולשתף למען כולנו.
הקדמה:
אני מאוד שמח לכתוב את הפוסט הזה. באופן פרדוקסלי אני התחנכתי לפי עקרונות אלה בלימודי העיצוב הגרפי שלי, אך אינני זוכר שאלה הונחלו לי באופן מילולי ודידקטי. במקום זאת, למדנו על העקרונות באופן מעשי – ע״י עיצוב וביקורת בשיעור, ועקרונות אלה מפעמים בעבודתי עד היום. למרות זאת אני חש שתרגום המאמרים וקיבוצם לכדי מאמר פשוט בעברית, יעזור לכל הסטודנטים הטריים וגם לאלה שישארו תמיד סטודנטים בליבם. אולי בגלל שכשנותנים שם לתופעה, היא הרבה יותר מובנת.
אימוץ עקרונות הגשטאלט יעזור לכם להבין עיצוב ולעצב בצורה יותר טובה, וישנה את התפישה שלכם. אין צורך לשנן כל חוק, אבל כדאי מאוד לנסות להבין אותן – לראות כיצד חוקים אלה עובדים בעיצובים שלכם וביצירות שנותנות לכם השראה. ייתכן כי הבנת החוקים תפתח בתודעתכם מעין ״עין שלישית״, שתשנה את הצורה שבה אתם תופשים ומבינים את המציאות סביבכם.
חלק מן הקוראים אמרו לי שהם מתקשים לקרוא את המאמרים כאשר הכתיבה קצת גבוהה, ובאופן כללי, למי יש זמן לקרוא כל כך הרבה טקסט? לכן החלטתי להשתמש בשיטה לחלוקת הטקסט – מי שירצה לקרוא את התכל׳ס, יקרא רק את הטקסט השחור, ומי שמעוניין להתעמק קצת יותר – יקרא גם את החלקים האפורים.
חשוב להדגיש כי אינני מתרגם מקצועי, וייתכן כי תרגום חלק מהמינוחים יהיה שגוי. במקרה והבחנתם בשגיאה, אנא העירו לי ואתקן.
עיקר התרגום הוא ממאמרו של סטיבן בראדלי – עקרונות העיצוב: תפיסה ויזואלית ועקרונות הגשטאלט (סמאשינג מגזין). כמובן שפה ושם הוספתי תוספות שלי. ועכשיו – למאמר:
בשנת 1910, הגיע הפסיכולוג מקס וורטהיימר לתובנה כאשר צפה בסדרת אורות מהבהבים ליד צומת רכבות. שורה של מנורות דולקות וכבות אחת אחרי השניה יצרו רושם לפיו האור ״עובר״ ממנורה למנורה. השלכות תובנה זו מתבטאות בעיצוב הגרפי עד לימינו.
אולי תהיתם מדוע למעצבים יש גישה יותר מודעת, מחוברת, ומאוחדת לקהל היעד מאשר אנשי מקצוע אחרים. מניין באות התובנות שלהם על שימוש בצורה זו ולא אחרת, ועל שימוש בצבע זה ולא באחר? אולי תהיתם מדוע עיצוב אחד מושך אתכם ואתם מחשיבים אותו כ״טוב״, בעוד שעיצוב אחר משעמם בעיניכם או לא מושך מספיק. מדוע מודעות מסוימות בולטות לעיניכם כשאתם הולכים ברחוב, ומאחרות אתם מתעלמים. ייתכן כי מקורן של חלק מתובנות אלה, בהם עושים שימוש מעצבים ומעצבות גרפיים, בידיעת עקרונות הגשטאלט (במודע או באופן אינסטינקטיבי שפותח בלימודיהם ובחייהם המקצועיים).
גשטאלט הנו מונח בפסיכולוגיה המערבית. אם אנחנו רוצים להבין את תורת הגשטאלט על רגל אחת, כדאי לצטט את קורט קופקה: ״השָׁלֵם הוא אחר מסכום חלקיו״.
בשנת 1920 חברה קבוצת פסיכולוגים גרמניים על מנת לפתח סדרת תיאוריות על תפישה* חזותית. תאוריות אלה מנסות לתאר כיצד המוח האנושי נוטה לארגן אלמנטים חזותיים לכדי קבוצות או ״שׁלמים מאוחדים״. כלומר – כיצד אנחנו מפרשים אלמנטים בודדים כקבוצות.
פסיכולוגית הגשטלט מנסה להבין תופעות בפיסכולוגיות, לא כסכום החלקים שלהם אלא כשלמים מובנים ומאורגנים. לפיכך, פסיכולוגית הגשטלט מבחינה עצמה מתפיסות רדוקציונסטיות לפסיכולוגיה, למשל, סטרוקטוראליזם (שנוטה לנתח תהליכים מחשבתיים על סמך תחושות ראשוניות) ומדגיש תפיסות של תכונות מגיחות, הוליזם והקשר.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, פסיכולוגיית הגשטאלט יושמה על תפישה* ויזואלית, בעיקר ע״י מקס וורטהיימר, וולפגנג קוהלר, וקורט קופקה שייסד את מה שנקרא ״גישות הגשטאלט לתפיסה צורנית״. מטרתם היתה לחקור את התהליכים הגלובליים וההוליסטיים המעורבים בתפיסת מבנה בסביבה (e.g. sternberg, 1996).
השלם הוא אחר / גדול מסכום חלקיו [מקור]
אבי גישת הגשטלט, שצמחה במקביל לצמיחת אסכולת הביהביוריזם בארצות הברית הוא מקס ורטהיימר (Max Wertheimer), שהגדיר את תופעת פי (Phi Phenomenon). ורטהיימר ערך ניסוי לבדיקת תפיסת התנועה, שבו הקרין לנבדקיו בתנאי מעבדה שני הבזקי אור משתי נקודות שונות בפסקי זמן קרובים. הנבדקים ראו את שני ההבזקים כנקודת אור בודדת, שנעה ממקום אחד למקום שני, למרות שלא התרחשה שום תנועה של האורות, שהודלקו כל אחת בעתה במקום אחר. ורטהיימר הסיק מכך כי התודעה היא זו שהשליכה את התבנית שלה של תפיסת התנועה על הקלט החושי, והיא זו שנתנה פירוש לטבעם של גירויים אלו. את התאוריה פיתחו שניים מתלמידיו של ורטהיימר: קורט קופקה וולפגנג קולר, שפיתחו את הגישה שיש להבין התנהגות על פי המכלול ולא על פי מרכיביה הבודדים, וקורט לוין שלקח אלמנטים של הגשטלט אל הפסיכולוגיה החברתית. באופן יותר פרטני, הם ניסו להסביר את התפישה האנושית על קבוצות אובייקטים, וכיצד אנו תופשים חלקים של אובייקטים, ומבנים אובייקטים שלמים באמצעותם. המחקרים בנושא התגבשו לכדי ״חוקי הגשטאלט של הארגון התפישתי״.
לפני שנגיע לחוקי הגשטאלט, הנה עקרונות המפתח של הגשטאלט:
Emergence – הופעה (או בצבוץ)
המוח מזהה את השלֶם לפני שהוא מזהה את החלקים.
ה״הופעה״ היא תהליך יצירת תבניות מורכבות מחוקים פשוטים. כאשר התודעה שלנו מנסה לזהות אובייקט מסויים, ראשית היא מנסה לזהות את המתאר (outline). לאחר מכן אנחנו משווים את צורת המתאר אל צורות ואובייקטים אחרים שאנחנו כבר מכירים, על מנת למצוא התאמה. רק לאחר שהשלֶם מבצבץ דרך המתאר, אנחנו מנסים לזהות את החלקים שיוצרים את השַׁלֵם.
כאשר אתם מעצבים, זכרו שאנשים תמיד יזהו את החלקים לפי המתאר הכללי העוטף אותם. צורה פשוטה ומוגדרת באופן ברור תתקשר יותר טוב עם הצופה מאשר צורה בעלת פרטים רבים וקו מתאר קשה לזיהוי.
זו הסיבה שגופנים סאנס סריפים ופשוטים (כמו נרקיס בלוק) נראים יותר קריאים ביחס לגופנים אחרים, כאשר מדפיסים אותם בגודל קטן. ככל שהצורה של האות פשוטה יותר, כך יהיה לתודעה קל לזהות אותה.
Reification – הגשמה (הפיכה של משהו מופשט לגשמי)
המוח שלנו ממלא את החסר.
״הגשמה״ היא היבט של תפישה, לפיו האובייקט שנתפש בתודעה מכיל יותר מידע צורני מאשר נמצא באמת (ראו דוגמא בחוק ה״סגירה״ בחלק ב׳ של המאמר). כאשר אנו מנסים להתאים את מה שאנו רואים לתבניות המוכרות והשמורות לנו בזיכרון, לא תמיד ישנה התאמה מלאה. במקום זאת, המוח שלנו ינסה להשתמש בהתאמה הקרובה ביותר, ולמלא את הרווחים של מה שאנו חושבים שאנו רואים.
תיאוריית ה״הגשמה״ מציעה שאנחנו לא צריכים להראות תמיד את המתאר המלא ע״מ שהצופה יזהה את הצורה. אנחנו יכולים להשמיט חלקים מהמתאר, כל עוד אנו משאירים מספיק מרווח לזיהוי תבניות ע״י הצופה.
Multy Stability – רב-יציבות
המוח מנסה להימנע מחוסר וודאות
זוהי הנטייה של חוויות תפישתיות שאינן חד משמעיות (כלומר כשאנו רואים משהו אך איננו בטוחים מהו) לנוע אחורה וקדימה בין פרשנויות שונות (״זו ציפור! לא, זה מטוס! זה סופרמן!״). חלק מהאובייקטים ייתפשו ביותר מצורה אחת. דוגמא לכך ניתן למצוא בחוק ״דמות/קרקע״ בחלק ב׳ – אפשר לתפוש את התמונה שלמטה כצורת אגרטל או צורות פנים. לא ניתן לראות את שתי הצורות בבת אחת, אלא אחת בכל פעם שמתרכזים. במובן זה אנו נעים אחורה וקדימה בין האפשרויות שהמוח נותן לך. צורה אחת תיראה יותר דומיננטית, וככל שתסתכל בה יותר, כך תתקשה לראות את השניה בחזרה.
מנקודת המבט של עיצוב, אם אנחנו רוצים לשנות את התפישה של מישהו, עדיף לא לשנות את כולה בבת אחת. מצאו דרך שאיתה תגרמו לצופים לראות את האלטרנטיבה. לאחר מכן המשיכו לחזק את האלטרנטיבה, ולהחליש את התפישה ה״מקורית״.
Invariance – אי-הִשתנוּת
המוח טוב בזיהוי שוני ודמיון.
אי-השתנות הוא היבט של תפיסה, לפיו אובייקטים פשוטים מזוהים כעצמאיים מן הסיבוב, הגודל, וה״תרגום״ שלהם. מכיוון שלעיתים קרובות אנו מכירים אובייקטים מזוויות שונות שלהם, פיתח המוח האנושי יכולת לזהות אובייקטים למרות ההופעה המיידית השונה שלהם.
הסבר: דמיינו שהייתם רואים חבר מהצד. אך יכולתם לזהותו רק אם היה הולך ישירות אליכם (כלומר עם פניו מופנות ישירות אליכם), ולא יכולתם לזהותו אם הייתם רואים אותו מהפרופיל (מהצד). למרות הזוויות השונות בהן אנו רואים אובייקטים, אנחנו עדיין יכולים לזהותם.
הרעיונות האלה מתבטאים בחוקים הפשוטים שבהמשך. הרעיון העיקרי שחשוב להעביר הוא שעקרונות הגשטאלט נוגעים לתפישה, לפרספציה האנושית, ולמה שמתוקשר באופן ויזואלי ע״י אובייקטים. במובן הזה, העקרונות מדברים על בסיס השפה הויזואלית שאיתה אנו עובדים ביום יום.
בחלק הבא של המאמר נתרכז בחוקי הגשטאלט שיעזרו לכם להבין את התורה בקלות.
המשיכו לחלק ב׳
*במאמר זה נעשה שימוש רב במילה תְּפִישָׂה (שרבים כותבים מבטאים או כותבים אותה כ״תפיסה״). הכוונה היא לצורה שבה אנו מפרשים את המציאות שאנו קולטים דרך החושים שלנו. המילה מתורגמת מן המילה הלועזית perception. בפסיכולוגיה, תפיסה (או תפישׂה) היא התהליך הכולל קליטה, פענוח וסיווג של מידע המגיע אלינו דרך החושים. התפיסה היא ההליך שהמידע עובר בין קליטתו בחושים לבין העיבוד הקוגניטיבי שלו. הפסיכולוגיה חוקרת את הדרך בה אנו מאחדים מידע חושי לרשמים כלומר לתוצרים תפיסתיים, וכיצד אנו משתמשים ברשמים אלו לצורך התנהלותנו בעולם.
מקורות:
- מאדס סוגארד – גישות הגשטאלט לתפיסה צורנית
ברק דנין – הגשטלט של הממשק
מייקל טאק – עקרונות הגשטאלט ויישומם בעיצוב
סאם המפטון-סמית׳ – מדריך המעצב לתיאוריית הגשטאלט
סטיבן בראדלי – עקרונות העיצוב: תפיסה ויזואלית ועקרונות הגשטאלט (סמאשינג מגזין)
סטיבן בראדלי – עקרונות הגשטאלט – איך העיצוב שלך נתפש?
ספוקן פולס קומיוניטי קולג׳ – עקרונות הגשטאלט
אנדי ראטלג׳ – עקרונות הגשטאלט
ויקיפדיה – גשטאלט
הלשכה לטיפוגרפיה עברית 