פסח עיר־שי: כך נוצרה האות העברית המודרנית

שלום לכל הקוראים של הלשכה. אני שמח מאוד לשתף את המאמר הזה באדיבות אור אטלינגר, נכדו של עיר שי. לכבוד המאמר, ולכבוד המטרה הבאה עיצבתי לכולנו פוסטר חגיגי.

המטרה בפרסום המאמר והפוסטר היא לקרוא להקמתה של תערוכה גדולה וקטלוג על פסח עיר שי.

מויקיפדיה: פסח אישטוון עיר-שי (אירשאי) (בהונגרית: Irsai István;‏ 6 באוקטובר 1896 – 1968) היה מעצב גרפי, צייר קוביסטי וטיפוגרף ישראלי-הונגרי. נמנה עם הגרפיקאים המובילים בארץ, יצר סגנון עיצוב מודרני חדשני, תרם רבות לגרפיקה הארץ-ישראלית בראשיתה ועיצב את גופן האות העברית המודרנית, "חיים". בין היתר עיצב כרזות של הנהגת היישוב ומוסדות המדינה, סמלילים של חברות, כרזות פרסומת ותעמולה ועוד.

ב-1925 עלה עיר-שי לארץ ישראל. בארץ עיצב עבודות גרפיות, כותרות עיתונים וכרזות שבלטו ברחובות תל אביב עם אותיות "חיים" המקוריות. הטיפורף יאן לוויט, שביקר בארץ ישראל ב-1929, הכליל את האות בקובץ טיפוגרפי פרי עטו, ועל כן היא רשומה במקרים רבים על שמו של לוויט.

אם ברצונכם לדעת עוד על פסח עיר שי, תוכלו לקרוא עליו בויקיפדיה, ביד ושם, בסמליל, ובכתבה הגדולה שכתב עליו יובל סהר ב״הארץ״ (יש המון תמונות!) .

למי שאין מנוי פרימיום ב״הארץ״, תוכלו להוריד את הכתבה בפידיאף כאן: (כפתור ימני, שמור קובץ כ…) יובל סער – בהונגריה לא שוכחים את המעצב פסח עיר-שי – עיצוב – הארץ

סריקה באדיבות אור אטלינגר

פסח עיר־שי

כך נוצרה האות העברית המודרנית

1958

בשנות העשרים למאתנו היתה בעיית האות העברית המודרנית חשובה מאוד בעיני הציבור היהודי בארץ-ישראל. הוכחה לכך היא, שכאשר נתפרסמה ה"כרזה" הראשונה שלי ועליה מלים עבריות "מודרניות", הועלתה עובדה זו על נס בעתון "הארץ" (שהיה אז העתון הנפוץ ביותר ביישוב העברי) במאמר מיוחד ותואר כמאורע.

אין אני זוכר כעת את תכנו המלא של המאמר. היה מדובר בו על "משוגע לדבר אחד" שבעט בכל המסורת והעיז בידיים חילוניות לגעת באותיות המסורתיות. למזלי לא כאבה לי התקפה זו במשך זמן רב. כי זמן קצר לאחר מכן, לקח אותי ידידי אביגדור המאירי אל ח.נ.ביאליק, וכבר המילים הראשונות שלו שימשו פיצוי על סטירת הלחי שקבלתי מאחרים. הוא חיזק את רוחי ועודדני להמשיך בתכניתי ביצירת האות העברית המודרנית. הוא בקשני שלא ידכאו אותי ההתקפות עלי בשטח זה.

המשכתי במפעלי. הרגשתי, כי האות העברית המודפסת קבלה משמעות חדשה באותו רגע, שהלשון העברית הפכה ללשון חיה ומדוברת. אני וגם אחרים הרגישו, שיש צורך בשינוי צורני ושיהיה גם הבדל חיצוני בין האותיות המשמשות לכתבי הקודש לבין האותיות המשמשות את החיים היום-יומיים.

לשון שאיננה בשימוש יום-יומי היא תמיד סטטית, קשוחה. בניגוד לה, לשון חיה ומדוברת איננה מכירה את הסטטיות. מן ההכרח למצוא מילים חדשות למושגים חדשים, שהולכים ונוצרים. דינמיות זו צריכה להשפיע גם על הצורה הוויזואלית של האות.

אמנם יכול היה מישהו לטעון, כי אותיות עבריות אלו שימשו במשך דורות רבים את הספרות התורנית ואף את הספרות העברית החדשה. זה נכון. אבל השמרנות של היהדות הגלותית – שלה עלינו להודות בעצם על כך, שלא התבוללנו בין עמי העולם – בלמה את הדינאמיזם של הלשון העברית המדוברת והחיה.

זמן קצר אחר כך, נתקבלתי – בלי שום פרוטקציה – כפקיד המחלקה הטכנית של עירית תל-אביב. הוטל עלי להכין בשביל הקונגרס הציוני העולמי ה-14, שעמד להתקיים בווינא, דיאגרמות על התפתחותה של העיר העברית הראשונה תל-אביב, שהיו בה כבר אז 30,000 נפש. הדיאגרמות לוו בתמונות שהכינותי, כדי להמחיש את התפתחותה המהירה של "העיר הגדולה". הזמן היה קצר מאוד עד פתיחת הקונגרס, ולכן לא יכולתי לקבל על עצמי אלא את הכנת התמונות והדיאגרמות. את הכתובות העבריות על הציורים הכינו אחרים. בצער רב הגעתי למסקנה, שעל יד קווי ציור מודרני, אין האותיות העבריות המסורתיות משפיעות בצורה אסתטית על העין. 

התחלתי לצייר אותיות מודרניות יותר. הצלחתי לבסוף ליצור מן האות "ב" עד האות "ת" אותיות בצורות מיוחדות. קשיים מיוחדים היו לי עם האות "א", כי לא יכולתי לפשט את צורתה. את האות "א" מאפיינים שלושה קווים, קוו אחד אלכסוני וארוך ושני קווים מאונכים קצרים יותר. לבסוף התגברתי גם על בעיית ציורה של האות "א" המודרנית.

לא הייתי יחידי בארץ בחיפשי דרך בבעיה זו. עוד שנים רבות לפני שהגעתי לארץ–ישראל, היה חי על יד שער דמשק בירושלים אמן נלהב בשם שלמה ידידיה (חותנו של הסופר מרדכי אבי–שאול). ביישוב הישן כינו אותו "הדוד שאלה". הוא השתמש באותיות עבריות מודרניות כמוטיבים דקוראטיביים במלאכה האמנותית שלו.

את האותיות החדשות שיצרתי, שיכללתי בהמשך הזמן, עד שתיכננתי לבסוף את טיפוס האותיות העבריות המודרניות ביותר. מדגם מהן אפשר לראות כאן. עלי לציין, שיש אותיות שאין שום אפשרות לפתור בהן את המודרניזאציה. כך למשל האות "פ". בטיפוס זה נשתמש בכרזות, במקרה שאין צורך באותיות אלו בנוסח הנכתב באותיות גדולות. כאלו הן האותיות השמנות שבשורה האחרונה המודפסת כאן.

אין אני בטוח בכך, עד מתי תשארנה בעיני אותיות אלו כמודרניות ביותר. כי במשך הזמן הגעתי למסקנה, כי האות העברית היא בשביל עיני, מה שהנגינה היא לאזני. העבודה בשטח זה איננה מעייפת אותי. היא בשבילי מנוחה מרעננת ואיך אוכל לעזוב אותה?

מתוך הספר "עשר שנים למדינת ישראל",
בעריכת אלפרד זיסמן )בהונגרית(, תל-אביב, 1958.

סריקה באדיבות אור אטלינגר ודוד טרטקובר

סריקה באדיבות מיכאל גולן

סריקה באדיבות מיכאל גולן