הסדריה של חיים – סדנת דפוס בלט

הדפסת הבולים הראשונים בארץ תחת המנדט הבריטי, 1920, יפו/ירושלים [מקור – ספריית הקונגרס האמריקאית]

הקדמה :

לפעמים, כשאני רוצה להירגע, אני לוקח את עצמי בידיים ונוסע לנגב. אני פולח את המחבת הרותח בסירה הממונעת שלי וחותך את האש לכיוון ההרים הכחולים. לפנות ערב אני מגיע לחניון, פורק את הציוד ואת שק השינה, ומדליק מדורה. אני בוהה באש המהפנטת. זוהי סימפוניה של חושים. הכל מוחשי שוב. היא תובעת את תשומת לבי ולוקחת אותי בידי לעבר עבר אבוד של אנשים שעשויים מאבן ופחם.

אני לא באמת צריך את המדורה בחיי היומיום, מכיוון שמדורה הפכה למשהו הרבה יותר מופשט ורוחני. אבל לפעמים ישנו צורך לגעת בדבר עצמו. לחוש את המירקם של צורת חיים אחרת שנעלמה, להיזכר במה שקצות אצבעותי עדיין מכירות בדה ז׳ה וו. דרך החוויה ה״אנלוגית״ הזו אני מצליח לראות את החיים הדיגיטליים בבהירות, מכיוון שהיא נותנת לי אפשרות להסתכל על מה שמוכר – בעיניים חדשות (או ישנות:)

באנגלית, הבנה היא realization – אולי כי כאשר אנו מבינים משהו, הוא הופך להיות המציאות (פירוש המילה גם ״הגשמה״).

אנמנזה (מיוונית: αναμνησις – זכירה או היזכרות) היא מושג בעל משמעות בתחום הפילוסופיה, הפסיכואנליזה והדת. לפי אפלטון, רגע ההבנה או הלמידה הוא גם רגע של היזכרות. כשאני מבין משהו, אני ״נזכר״ בחכמה ששכחתי כאשר התגלגלתי לחיים אלה. זו התחושה הזו של – ״אה! נכון! כמובן!״, שאחריה, המצב הנוכחי נראה מובן מאליו, והמצב הקודם של אי הידיעה נראה זר. זה הרגע של מציאת המפתחות האבודים, שאחריו אתה אומר – ״כמובן שזה היה שם, איך לא הבנתי את זה״. אלה שני מצבי תודעה שונים. בראשון ישנה ריקנות או אי הבנה. בשני אנחנו לא מבינים כיצד לא הבנו שהמפתחות היו שם*. הרי זה ברור כשמש.

ולעניין עצמו:

אההה, צליל קירקושי העופרת המתוקים, ריח הדפוס, מגע הנייר, מראה האותיות. בשבועות האחרונים אני ממש מתפוצץ מאיפוק, שלא לרוץ ולספר לחבר׳ה. לראשונה מזה זמן רב, יש בית דפוס בלט בישראל, כזה שעובד ואפשר להשתתף בו בסדנאות. שמו בישראל – ״הסדריה״ (פייסבוק, אתר).

למי שלא מכיר, דפוס הבלט שימש כטכניקת הדפוס העיקרית עד לפני כמה עשורים, והוא הומצא ע״י יוהן גוטנברג בסביבות 1436 בעיר מיינץ שבגרמניה. העקרון הוא מאוד פשוט – נייר נלחץ על גבי אותיות מתכת יצוקות או אותיות עץ מגולפות אשר נצבעו בדיו, והנה נוצר עמוד מודפס. הטכניקה הומצאה במקור ע״י הסינים, אך גוטנברג שכלל המצאתו, והפך אותה לכלי העיקרי של שכפול והפצת התרבות והחכמה.

בתמונה- גופן שאני לא מכיר את שמו (זה לא הצבי)

לאחרונה פנה אלי חיים אליאסף מכפר קיש שלמרגלות התבור וסיפר לי שהוא מפעיל את הסדריה (פייסבוק, אתר) סדנת הדפס בלט (וגם כריכה ידנית מסורתית), בה יכול להשתתף כל אדם שנפשו חשקה בחווית עיצוב שונה.

זוהי חוויה חושנית. פתאום לטיפוגרפיה יש ריח, מגע, צליל. ריח הדיו לקח אותי פתאום לימים שבהם הדפסתי בדפוס אופסט את המגזין הראשון שעיצבתי. לבחירות שונות יש פתאום יותר משקל והשלכות. אתה עובר בין מגירות עץ עתיקות עם גופנים בצורות וגדלים שונים, מושחרים ושחוקים משנים של שימוש. פחיות צבע סמיך כדבש מונחות על מדפים עם מבחר כלים שונים. חלק מהגופנים היו מוכרים, וחלק חדשים. מגירות אחרות מכילות ממלאי מקום מעופרת, וגלופות עם ציורים ולוגואים עבריים ישנים. המכונות עשויות ברזל ישן ומאסיבי צבוע שחור, משומן ונע בתנועה חלקה כאשר מפעילים אותן. כלים תלוים על הקיר ומנצנצים בגווני נחושת וארד, עמוקים, עכורים וזוהרים. אתה חש תמהיל של עושר עם איזה רזון נזירי. המבחר מפתה, אני ילד בחנות ממתקים. אני יכול לבחור גם ניירות שונים ואיכותיים, טכניקות דפוס אחרות (כמו הבלטה והטבעת פויל), ואף ללמוד לכרוך ספר באופן ידני. ועם זאת אני מנסה להפעיל שיקול סבלני במה שאני עושה, בודק ומשנה, בודק ומתקן.

חיים הוא איש מקצוע אמיתי, כפי שהיו הדפסים של פעם, והוא מלא כרימון בסיפורים ובידע. אצבעותיו מושחרות במריחות צבע ומיומנות במלאכה. בסבלנות ובאהבה הוא מייעץ ומלמד את התנועות הנכונות – מתי להפעיל עדינות, ומתי להפעיל כח גולמי. כיצד מרווחים בין אותיות וכיצד מייצבים אותן כך שלא יימרחו כאשר המכבש עובר מעליהן.

הוא נולד בשנת 1956 בארץ, למד את המקצוע מאביו, ועוסק בו עד היום (למרות שהטכנולוגיה השתנתה פעמים רבות). את המקום הזה בנה במו ידיו, בלול תרנגולות ישן וארוך בכפר קיש שלמרגלות התבור, המכיל גם תערוכת גרמופונים ורדיו (שאסף חיים), בית קפה, וחנות מציאות שמפעילה אשתו. בסביבות שנות השמונים הבין שבתי הדפוס זורקים ומוכרים את הציוד והאותיות המיושנים לפי משקל המתכת, ולכן החליט להתחיל לאסוף. את המכונות השונות, הגלופות, הכלים, והציוד אסף בשקדנות ובסבלנות מכל מי שרק אפשר במשך כ15 שנה. מכונה אחת היא מתחילת המאה העשרים ומופעלת בדוושה רגלית. אחרת היא משנות החמישים ויש מאחוריה היסטוריה. מכונה שלישית נמכרה לסוחר מתכות שנכמרו עליה רחמיו והציב אותה בחצרו כפיסול סביבתי. שנים עמדה בחוץ, מחלידה וחשופה לכוחות הטבע, עד שאסף אותה חיים ושיפץ אותה במו ידיו, כמו את חברותיה.

לפני חודש החליט שעליו לפתוח את חמדת לבו לקהל הרחב ולתת לאנשים את ההזדמנות להשתתף ולהדפיס בעצמם. הראש שלו מלא בתוכניות לעתיד, ועכשיו הוא מתכנן להרחיב את הסדריה ולבנות בתוכה ספרית דפוס.

כפי שכתבתי, ממש רציתי לרוץ ולספר, אבל חיכיתי בסבלנות וביקשתי קודם שנפיק ביחד פוסטר על מנת לתת לקוראים איזה חשק ותיאבון. במצגת הזו אספר לכם כיצד עיצבנו את הפוסטר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

וככה זה נראה לבסוף:

שמרתי 4 עותקים לקוראי הלשכה, אז אם יש מכם שמתעניינים בפוסטר:
ארבעת המגיבים הראשונים לפוסט הזה יקבלו עותק באופן אישי.

״

תהליך הכריכה והגימור נעשים במלאכת יד לפי השיטה המסורתית העתיקה. בואו לחוות ולהתנסות בחוויה מיוחדת, חוויה מרשימה עם ערך היסטורי וערך מקצועי אומנותי. בסדנה אתם מבטאים את כישרונכם בצורה מעשית ומוחשית.

המשתתפים מסיימים את הסדנה עם מוצרים שעיצבו, הדפיסו, וכרכו בעצמם. הסדנאות מותאמות בתכני הפעילות, בימים ובשעות, לנוחיות בקשת המשתתפים. הפעילות חד יומית, 5-6 שעות, מספר המשתתפים 3-5.
המחיר 350₪ למשתתף, וכולל את כל החומרים הנדרשים כולל מע״מ.
בימי שישי ושבת הסדריה פתוחה לביקורי התרשמות: 10:00-17:00

״

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

 

תוספת –

כאמור – אנמנזה – רגע ההבנה או הלמידה הוא גם רגע של היזכרות.

בהתעסקות בדפוס הבלט יש יותר מנוסטלגיה. ההתעסקות בדפוס בלט היא היזכרות בחכמה נשכחת. ההתעסקות הפיזית והחושנית עם הטיפוגרפיה היא היזכרות, המעוררת הבנה ותובנות חדשות.

הערות

*(לכן, בהערת אגב, כשאתה רוצה ללמד אתה צריך להבין ולהיות סבלני לעובדה שהתלמיד לא רואה את המציאות באותה משקפת שבה אתה רואה, מכיוון שהוא לא ״נזכר״ במה שמובן לגמרי בשבילך).

** נוסטלגיה הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו.