אגודת ידידי הספר – מאמר על אליהו קורן (רשומת המשך)

עדכון: בפוסט קודם העליתי ללשכה את הגליון השישי של אגודת ידידי הספר מאביב 1986. סתיו ברמן הרים את הכפפה ותמלל את שני המאמרים: המאמר על ההיסטוריה של אליהו קורן (מעצב גופן ותנ״ך קורן) וגם הכתבה על התערוכה שנערכה בזמנו להנרי פרידלנדר (בפוסט נפרד).

תודה רבה סתיו!

אליהו קוֹרֵן

⁂

שלא כבטיפוגרפיה אנגלית, בה עומד לרשות מעצב הספר והמדפיס מגוון של מאות אותיות דפוס, הרי שבעברית קיים כחופן בלבד.

מבין אותיות הדפוס העבריות במאה ה־20, רק שלוש ראויות להחשב יפות וקריאות כאחד. אחת מהן היא אות "קורן", שעוצבה בידי אליהו קורן (קורנגולד).

אליהו קורנגולד נולד בנירנברג ב־23.7.1907 (י״ב באב ה׳תרס״ז). עוד בתקופת למודיו בגימנסיה גילה כשרון נדיר לאמנות. נדיר, הווה אומר, לגבי תלמיד יהודי. כאשר הורים לתלמידים מוכשרים פחות חרדו מפני כשלון בניהם, כיוון שחסרו מיומנות יַדָּנִית, התנצלו בפני מורה האמנות בתירוץ שהרי יהודים ידועים בחוסר מיומנותם בתחום האמנות החזותית, וביקשו שציוני ילדיהם לא ייפגעו בשל מקצוע זה. למרבה פליאתם הצביע המורה על העובדה שהתלמידים היהודים אינם פחות מוכשרים מבני כתתם הלא־יהודים, וכראייה הציג את עבותדותיו של אליהו. בתום למודיו בגימנסיה למד אליהו קורנגולד בבית הספר לגרפיקה ואמנות בנירנברג (Kunstschule Stadt Nürnberg), שם הצליח לסיים קורס של שש שנים בגרפיקה, אמנות שימושית וזכוכית מגוונת (stained glass) תוך שלוש שנים בלבד.

יום שישי אחד, האחד באפריל 1933 – באותם ימים שימש אליהו קורן כעוזר הוראה לפרופסור ב־Kunstschule ומדריך נוער בתנועת הנוער הדתי "עזרא" – קרא בעתון שמאותו יום יוּתר ליהודי בוואריה לצאת ולתור בארצות זרות רק עם הרשאה מיוחדת מטעם המשטרה החשאית "ראיתי בזאת שלילת חופש הפרט היהודי, והחלטתי לעזוב את גרמניה בהזדמנות הראשונה, שלא דרך גבול בווארי" נזכר אליהו קורן "דבר זה נתאפשר רק עם צאת השבת". אותה שבת הצליח להשפיע על חלק מחבריו להצטרף אליו לארץ ישראל הם עזבו את בוואריה בלילה, דרך באדן ומשם לשוויץ. אליהו ואחיו עזבו את נירנברג עם ברכת הוריהם; אחיו מקס (מאיר), בעשר שנים בוגר ממנו, עבר לשוודיה, שם כבר היו לו קשרים עסקיים.

בבאזל המתין אליהו כחמישה שבועות עד שקיבל אשרת כניסה לארץ ישראל. הוא עזב לטרייסט, ראשון מבין חבריו, ומשם ב־S.S. Washington יחד עם מהגרים אחרים מגרמניה הפליג ארצה. כיוון שלא היה אז נמל חיפה, הורדו הנוסעים לחוף בסירות קטנות.

עם הגיעו ארצה, יצר קשר עם אנשים שיכלו להנחות אותו במציאת עבודה. תחילה נפגש עם ארתור בירם, מייסד ומנהל בית הספר הריאלי בחיפה, אותו הכיר באמצעות ידיד משותף שהיה לו בעיר, חבר בחוגים ציוניים בנירנברג.

כמו כן נפגש עם האמן הרמן שטרוק, שהתגורר אותה תקופה בחיפה. "בימים אלה אך בקושי נמצאה עבודה גראפית לאמנים בא״י", מעיר קורן. בתל־אביב פגשתי את גולף העץ, האמן יעקב שטיינהרדט, שיחד עם שטרוק הציעו לקורן לעבוד עבור רודי דויטש (דיין), שייתכן כי היה אז הגרפיקאי הנוסף היחיד בא״י.

אליהו קורן עבד אצל דויטש בתל־אביב במשך מחצית השנה, בעבודות עיצב, שילוט ועיטור חלונות ראווה. אלה היו העיסוקים העיקריים של אמני הגרפיקה בשנות ה־30.

הרמן שטרוק ידע רופא בברלין בשם פריץ קאהן, גניקולוג ומהפנט, שהתפרסם בגרמניה הודות לספריו העממיים בנושא הרפואה. הוא הודיע לאליהו קורן שיוכל למצוא לו עבודה באיור ספרו הבא של הרופא. דר׳ קאהן אמר שיעלה לארץ ישראל אם יימצא אמן שיעשה איורים כאלה. כאשר קורן נאות להצעה, עלה דר׳ קאהן עם בני משפחתו והתיישב בירושלים. עם ביצוע פרויקט זה הקים קורן סטודיו משלו, בשיתוף עם דר׳ קאהן היד, במטרה להכין חומר חזותי עבור מוסדות או מזמינים פרטיים.

הספר נקרא Unser Geschlechtsleben – "חיי המין שלנו". נושא הספר מקובל מאוד בימינו אלה וספרי מדע שימושי נפצים ביותר כיום, אולם ב־1930 היה זה בגדר "חידוש".

איוריו של קורן, שנשלמו תוך שמונה חודשים, היו ברורים, מדוייקים ומאלפים. למרות זאת, לא הופיע שמו של המאייר על הספר, שיצא לאור בציריך ובלייפציג בידי אלברט מילר בשנת 1937, בגלל התנשאותו של המחבר המפורסם. אבל השכר היה טוב, 15 לירות ארצישראליות לחודש, ללא מס (בזמן שגרפיקאים השׂתכרו בד״כ 5-8 ל״י לחודש), משכורת שבהחלט איפשרה קיום מכובד לזוג. עם השלמת הספר יצא דר׳ קאןהן את א״י בדרכו לארה״ב, שם פורסם ספרו Our Sex Life בהצחלה רבה.

אחרי שסיים את עבודת הספר, הכין קורן טבלאות מידע עבור המרכז הרפואי "בית הבריאות" בירושלים.

בינתיים, בחודש דצמבר 1933, נישא קורן לחנה נויווירט. הוא הוצג בפניה לפגישת היכרות בדצמבר 1932, ע״י חבר מ"עזרא", כשבא למינכן כדי להמשיך בלימוד האמנות, כמו שנהוג היה אצל אמנים צעירים בני התקופה. (חברותו באגודת האמנים ה־Reichsverband בה היה צעיר החברים Bildender Küstler הופסקה בגלל יהדותו). חנה, גם היא הייתה ציונית, ועם שובו של קורן לנירנברג החלה ביניהם חלופת מכתבים.

כשהגיע לא״י, שכנע קורן את חנה לעלות. לה, שלא כמו לאליהו, היו בארץ קרובי משפחה, דוד קירשבאום ודוד צבי פנקס, שלאחר שנים מספר הפך חבר כנסת וגם היה שר בממשלה. הם נישאו שבוע לאחר שהגיעה ארצה. הרב חיים יהודה ברגמן, מי שהיה דיין בנירנברג, השיאם. לזוג נולדו שתי בנות והם היום מבורכים בששה נכדים וששה נינים. חנה קורן הלכה לעולמה בשנת 1984.

בשנת 1936 החל קורן עבודתו בקרן הקיימת, שם הקים את המחלקה הגראפית. המחלקה התרחבה והועסקו בה כעשרה עובדים, ביניהם צבי נרקיס, רות לוין, ואמנית מוכשרת במיוחד בשם חנה גצלר, שמאוחר יותר נרצחה, יחד עם ילדיה בידי בעלה. קורן היה אחראי לכל העבודות הגרפיות, לתכניות, לפרסום, לסולים ולספר הזהב. אחת המשימות החשובות של המחלקה הייתה ציור המפות לפני שנוסדה המחלקה הממשלתית למפות.

כמו כן היה קורן אחראי לעיצוב הבול הראשון של מדינת ישראל.

קורן הועמד בראש המחלקה הגראפית של הקרן הקיימת בין השנים 1957-1936, אם כי משנת 1949-50 כבר לא ראה תועלת רבה בעבודתו זו, כיוון שלאחר קום המדינה הצטמצמו פעילות הקרן הקיימת. בשנת 1957, ביסס קורן בשנית את הסטודיו העצמאי שלו – אותו זמן כבר עסק בהכנת תנ״ך קורן. בשנת 1961 ייסד את "הוצאת קורן ירושלים הע״מ". קורן עיצב גם את הסמל המוכר של העיר ירושלים, בשנת 1950-51.

סמליל עיריית ירושלים, בעיצובו של אליהו קורן

כשפנה אליו ראש העיר גרשון אגרון, זמן קצר לאחר קום המדינה, חשב שיהיה זה נכון לערוך תחרות ארצית – פנימית בין כל המעצבים הגראפיים, חברי אגודת הגרפיקאים, ארגון שהוקם ע״י קורן, וקיים עד היום. דרישות העירייה היו שהלוגו יכלול את הכותל המערבי, הארי השואג וענף עץ זית. אף אחת מן ההצעות לא נתקבלה ע״י מועצת העיר, פרט לזו של קורן; עדיין מצויים בידו כמה מהשרטוטים הראשוניים לעיצוב סמל זה. סמלים אחרים שעוצבו בידי קורן נעשו עבור מלון המלכים, מלון הנשיא ומכבסת מוך, כולם בירושלים.

גרפיקאים אחדים נוטים לשמר לא רק את עבודותיהם החשובות, אלא כל נסיון מוקדם, שרבוט ושרטוט – לא רק בגלל ערכם האסתטי או ההסטורי, אלא כיוון שאינם מסוגלים להשמיד יצירה שלהם. לרוע המזל, מסתבר שקורן אינו נמנה עם אמנים אלה. לעולם אינו שבע־רצון ממעשהו, הוא זרק כמעט כל יצירה מהשנים המוקדמות, כך גם את הנסיונות הראשונית לאות קורן.

בביתו שברחביה נשמר רק רישום נאמן למקור ע״פ פיתוח נחושת של אלברכט דירר "החוזר בתשובה בין החזירים (1496), שנתבקש להעתיק כתרגיל באחד משעוריו ב־Kunstschule; כמו כן שמורה אצלו זכוכית מגוונת בנושא עקדת יצחק. שתי עבודות אלה הביא עמו ארצה. מתקופת הקרן הקיימת נשמרו בידיו רישומים, קריקטורות וספרים שעובדיו הכינו עבורו, שי לימי הולדת שונים. ביניהם כמה יצירות אמנות זעירות ונפלאות, בעיקר אלה של חנה גצלר.

 ⁂

תנ״ך קורן

⁂

היצירה שבזוכתה ייזכר שמו של אליהו קורן במיוחד היא תנ״ך קורן.

שני גורמים הקשורים זה בזה, הובילו אל הרעיון והיצירה של התנ״ך, התוכן והאות. האות נוצרה במיוחד עבור הדפסת התנ״ך.

התהליך החל בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר י. ל. מגנס, מי שהיה אז נשיא האונברסיטה העברית בירושלים, הגה הוצאה לאור מחודשת של התנ״ך בחסות האוניברסיטה, שיהיה "יהודי" מתחילתו ועד סופו; מבחינת האות והעיצוב, העריכה, הדפוס והכריכה.

התנ״ך העברי המודפס הראשון שיצא לאור באיטליה (1488), אמנם הודפס בידי יהודים, אבל מאז ההדפס של דניאל בומברג בוונציה, 1517, עד הזמן המודרני לא היו לתנ״ך מו״לים ומדפיסים יהודים.

ספרי התנ״ך העבריים שהיו בשימוש לצרכי לימוד במאה הזאת היו מהדורות שונות של החברה הבריטית לתנ״ך או המהדורה השלישית של רודולף קיטל "ביבליה הבראיקה" (שטוטגרט, 1937).

דר׳ מגנס ביקש מאליהו קורן לצייר אות חדשה בשביל התנ״ך המתוכנן. אבל בגלל חשיבותו של המפעל, הציע לקיים תחחרות כדי למצוא פתרון כוללני לבעיות העיצוב באמנות ישראל. בסופו של דבר זכתה אות קורן בתחרות, ועליו גם הוטל הביצוע.

[הערה – אפשר להוריד ולקרוא ספר זה כאן]

בגרסה הראשונה של האות, שזכתה התחרות, השתמשו במהדורה חדשה של ספר "יונה" בהוצאת האוניברסיטה העברית, 1946 (משנת 1949 – "הוצאת מגנס"). אותיות דפוס לא הוכנו במיוחד עבור חוברת צנועת מימדים (חמישה עמודים) אך מעוצבת היטב זו; אלה נרשמו בידי קורן והופקו באמצעיים צילומיים. מקורַן בכתב יד הספרדי מימי הביניים, המוצג לתפארת על גבי כריכה לחוברת "מראה למקרא", בו כתובות שלוש שורות מתוך ספר יונה על רקע אפור של "תנ״ך החברה", כתב יד ספרדי משנת 1300, השמור כיום בספרייה הלאומית בליסבון.

המהדורה של ספר "יונה" מבוססת על כתב יד טברני עתיק של ספר "נביאים" למשה בן־אשר, ששייך לקהילה הקראית בקהיר; כתב היד המוקדם ביותר מימי הביניים, עליו נמצא קולפון משנת 895.

בחירת כתב היד משקפת את החפוש, שנעשה בזמנו ע״י חוקרים יהודים, במטרה למצוא כתב יד מקורי של התנ״ך. משה בן־אשור היה אבי אהרון, אחרון בעלי המסורה והגדול שבהם. המסורה ע״פ אהרן בן־אשור הייתה הסמכות העליונה בימי הביניים, כפי שהיא גם כיום. קיטל האמין שכתב יד בן־אשור המקורי ביותר הוא התנ״ך משנת 1009, המצוי בספריית לנינגרד, העתק של כתב יד שנכתב מאה שנה קודם לכן. כתב יד זה שימש לו בסיס ל"ביבליה הבראיקה 3". חוקרים בישראל משערים שכתב יד ארם צובא (חלב – Aleppo), שנוקד והוטעם ע״י אהרן בן־אשר עצמו בתחילת המאה ה־10, הוא כתב היד שאותו הציע הרמב״ם כדגם התקין (המופתי) להעתקת התורה. תנ״ך זה היה רכושם של יהודי חלב שבסוריה, נעול תמיד בסתר, ורק יחידים הורשו לשאת לראותו. קורן מספר את האגדה המהלכת אודות שלושת המנעולים של התיבה בבית הכנסת הו היה מצוי היה כתב היד; המפתחות היו נתונים בידי זקני הקהילה, ונכחות השלושה נדרשה על־מנת לפתוח את התיבה. כתב היד הוצא רק פעם בשנה, היום הכיפורים.

עמוד אחד בלבד מתוכו צולם. בשנת 1944, חוקר המקרא מן האוניברסיטה העברית, משה דוד קאסוטו הורשה לעיין בו והוא סימן את הגרסאות השונות במהדורות התנ״ך של מאיר לטריס, שהייתה מצויה בידו (לטריס – משורר ומתרגם יהודי שחי בגליציה במאה ה־19), בכוונה שבבוא היום יוכלו להשתמש בו להוצאת המהורה החדשה של התנ״ך העברי.

בשנת 1947, כשהוכרז באו״ם על חלוקת ארץ ישראל, עם הפרעות ביהודי סוריה, נעלם כתב יד חלב.

בשנת 1952 סייר אליהו קורן באירופה, במיוחד בשוויץ ובאנגליה, במטרה למצוא את הציוד הדרוש לשם עיצוב אות הדפוס עבור התנ״ך. התכנית המקורית של האוניברסיטה הייתה לייבא את הציוד, אם אכן תאשר ממשלת הצנע דאז הוצאת מטבע זר, שהיה מימלא מוגבל. קורן הביא עמו את המידע הנחוץ, אך מאומה לא נעשה לרכישת ציוד הדפוס הדרוש. מגנס נפטר בשנת1948, קסוטו בשנת 1951, וראשי הדפוס האוניברסטאי סרבו להמתין לייבוא הציוד. בנוסף לכך היה למזכיר האקדמי של האוניברסיטה מכר, בעל דפוס "יבנה" בתל־אביב,  שרצה בעיסקה זו. כך במהירות תכננו ובצעו הדפסת צילום של מהדורת דוד כריסטיאן גינצבורג Foreign Bible Society הבריטית (גינמבורג, יהודי משומד, היה חוקר בחסרה הבריטית לתנ״ך בסוף המאה ה־19), בתוספת הערותיו של קאסוטו למהדורת לטריס. קורן, שבאותו זמן היה יו״ר הוועדה התנ״כית, דחה פתרון זה, יחד עם חוקרים בולטים כמו פרופ׳ יחזקאל קויפמן ופרופ׳ א.מ. הברמן. ההתנגדות למצע זה לא הועילה, ובשנת 1953 יצאה לאור מהדורת האוניברסיטה העברית. לאות מחאה התפטר קורן מן הוועד האוניברסיטאי. קורן נטל על עצמו את היוזמה להוציא תנ״ך כל־יהודי.

תחילה עיצב מחדש את אות "יונה" כך שתהיה דומה יותר לאות דפוס מאשר לכתב יד. בעשותו זאת הינחו אותו מספר עקרונות: ראשית, שהאות תהיה נוחה לקריאה. הוא דן והתייעץ בנושא עם דר׳ אריה פייגנבאום, שסיפר לו על תוצאות מחקר שנעשה עם אותיות דפוס לאטיניות, בו נבדקו עיני הקורא ע״י כך שהוסרטו בשעת תנועתן תוךכדי קריאה בדפים בעלי אותיות דפוס שונות. נמצא שכאשר אחת האותיות אינן נבדלות אחת מן השניה בקלות, מתכווצים אישוני העיניים באופן בלתי רצוני, אוטומטי. בעקבות ממצאים אלה היה קורן נחוש בדעתו לעצב אות דפוס קריאה ביותר. הוא עשה אבחנות ברורות בין אותיות דומות כמו ב – כ, ג – נ, ד – ר, ה – ח, ו – ז, ם – ס. הוא האמין שבקריאת עברית, האות כולה צריכה להתפש ע״י העין והמוח גם אם 2/3 מן האות יהיה חסוי ורק 1/3 ממנה גלוי לעין. קורן היה גם משוכנע שהמעצב חייב ללמוד מן הדוגמא שהציבו המדפיסים והטיפוגרפים הלא־יהודים שקדמו לנו, שבססו את האות על כתב היד המשובח ביותר בזמן הנתון. ("מה עשה גוטנברג? כשהאותיות היו בידיו, השתמש בכתבי היד של טובי הסופרים לשם עיבודן הסופי" אומר קורן). הוא למד מחדש את כתבי היד העבריים ואותיות הדפוס הראשונות, עדכן אותן אבל לא עד כדי שלילת התגים או ההצללה (הניגוד שבין היסודות העבים והדקים שבאות). כל עקרונות העיצוב שבעולם נותרים נטולי ערך כשהיד והעין משוללי השראה, ובסיכומו של דבר אות קורן מוצלחת לא רק בגלל היותה כפופה לעקרונות מופשטים, אלא בשל היותה נאה וקריאה, ברורה, מוצללת כיאות, עקבית בתגים ובזויות המעודנים ולא מעוטרת יתר על המידה, עד כדי הטיית תשומת הלב אל האות בזמן העיסוק בקריאה. ביסודם של כל העקרונות והכשרון הטבוע מלידה, מונחות שנים של היכרות עמוקה עם טיפוגרפיה לועזית ועיון מתמיד בתנ״ך העברי.

האות הוכנה לדפוס ב־36 פונקט ע״י Deberny & Peignot, החברה הגדולה ביותר ליציקת אותיות דפוס בצרפת, תוך שנתיים. האות הגיעה לישראל בשנת 1957, והגהה ראשונה הובאה לדפוס ע״י "דפוס אחווה". לאכזבתו, ראה קורן שהאותיות לא תאמו בדיוק את אלה שצייר. הוא כתב אל בית היציקה בצרפת, וכשהגדילו האותיות ובחנו אותן במיקרוסקופ גילו את טעותם. מדיניות Deberny & Peignot היתה לעשות מחדש כל אות שסטתה ביותר ב־2/100 מ״מ מן הדיוק המבוקש. היות ואות קורן סטתה ב־3/100 מ״מ בנסיון ראשון זה, היציקה הוכנה מחדש, על חשבון חברה. האות יצאה מושלמת בפעם השנייה. "מכאן נראה כיצד הטעות המזערית ביותר ביציקה משנה את אופי האות" מעיר מר קורן. האות נקראה "אות קורן".

בסדור אות הדפוס, הונחו האותיות והמילים במרווחים מושלמים כדי לאפשר יישור השוליים; מרווחים כחוט השערה בין האותיות הושגו ע״י הפרדתם בפיסות נייר, כיוון שהמתכת הדקה ביותר הנמצא לא הייתה דקה דיה. בתנ״ך קורן לא תמצא אותיות צפופות, אף לא תעלות לבנות שמתפתלות לאורך העמוד. מיומנויות עיצוב והבחנות עדינות נוספות מבדילות את תנ״ך קורן ממהדורות עבריות רגילות. בחומש מסומנים הפסוקים עפ״י החלוקה היהודית המסורתית בשוליים החיצוניים; החלוקה הנוצרית לפרקים ולפסוקים מסומנת בשוליים הפנימיים. מספרי העמודים והפסוקים מודפסים באותיות עבריות המקבילות לספרות, כך ששלמות הכתב העברי איננה מופרעת. המרווחים בין השורות נדיבים, כדי שלא יהיה צורך לקפל את קצהו העליון של הלמד (ל), כפי שנעשה בעבר, או למנוע מגע עם אותיות השורה שמעל. להדפיס את הטקסט העיצורי היה רק היבט אחד של העבודה. היה צורך להוסיף גם תנועות וטעמים. בעיית העיצוב העיקרית היתה היחס בין גודל אותיות האלפבית העברי, ששליש מהן צר, לבין התנועות, שרובן רחבות.

הוא תיקן טעויות רשלניות, שמדפיסים קודמים הכניסו כדי לחסוך יציקת אותיות נוספות, כמו רבוי האותיות שלהן תנועות מיוחדות. זאת ניתן להבחין בעיקר באות שין (ימנית ושמאלית) ו־וו בספרי תנ״ך אחרים; האותיות נוטלות עמן תנועות מעיצורים שלפניהן או אחריהם, שהן בגדר שגיאה דקדוקית.

ניקח לדוגמה את המילה הַעֹשֹת, אשר הייתה צריכה להיות מודפסת כך הַעֹשֹׂת, כפי שהמילה מודפסת בתנ״ך קורן.

דוגמא של תיקון הניקוד של אליהו קורן. סריקה מתוך תנ״ך קורן משנת 1961.

סידור מושלם של אות הדפוס נמשך זמן רב, יחד עם ההגהות שנעשו בקפדנות וביסודיות. העורכים היו אברהם מאיר הברמן, דניאל גולדשמידט ומאיר מדן. במהדורה זאת התאימו את הטקסט, התנועות והטעמים בהתבסס על עבודתו של וולך היידנהיים, דקדקן וחוקר מסורה יהודי גרמני בן המאה ה־19. אחרי שאזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים (מתוכם 300 עותקים ממוספרים בכריכה מיוחדת), בדפוס מונזון, נעשו כל המהדורות הבאות בהדפסת צילום מן התנ״ך המקורי. עם הופעת התנ״ך הכריז דוד בן־גוריון: "נגולה חרפה מישראל, כי אכן זהו הראשון והמשובח מכל ספרי התנ״ך (היהודיים), שהופיעו ב־400 השנים האחרונות".

מהדורת תנ״ך קורן נתקבלה ע״י הרבנות הראשית בישראל לקריאת ההפטרה בבתי כנסת כשאין משתמשים במגילת קלף. זהו התנ״ך שעליו מושבע נשיא ישראל לתפקידו.

משרד החינוך והתרבות שיתוף עם העיריות מפיצים את תנ״ך קורן כשי לתלמידים הבוגרים. מאז פרסומו של תנ״ך קורן לראשונה, יצאו ספרים נוספים בהוצאת קורן: מהדורה עברית־אנגלית של התנ״ך, בתרגומו החדש של פורפ׳ הראל פיש; "הגדה של פסח", "חמש מגילות", סידור התפילה, וספרי קודש אחרים. בסידור, בנוסף לשתי אותיות קורן חדשות, נמצא עיצוב חדש. התפילה לעולם אינה מופרעת בגלל הפיכת הדף, ואילו המשפטים הבודדים מסודרים שורה־שורה, תוך הקפדה על שלמות המשמעות, מה שמקל על קריאת התפילות והבנתן. בנוסף לכך שוהי הוצאה נאה במיוחד.

ספרים נוספים העוסקים בתחום הארכיאולוגיה, האמנות הציונית (כגון "עמוד האש") יצאו לאור בהוצאת קורן תחת חותם "שקמונה".

קורן נתבקש לעצב ולייעץ בהוצאת מהדורות מיוחדות של ספרי איכות כמו "ספר היובל של ראובן הכט".

אותיות קורן נבחרו ע״י מוסד בראייל היהודי בארה״ב להדפסת הגדה למתקשים בראייה. מפעל התנ״ך של האוניברסיטה העברית, שהוציא לאור מהדורה מדעית של התנ״ך, שהתבססה על כת יד חלב (שרובו ניצל בנס, ונמצא בישראל מאז 1957), עם מסורה משלו ומובאות שונות מיוונית, ארמית, סורית, לטינית, ערבית ומכתבי יד עבריים מימה״ב לשם לימוד השוואתי, משתמש גם הוא ביסודו באותיות קורן ובסימני התנועות שלו.

אותיות קורן תצאנה בקרוב לשימוש מסחרי בסדר מחשב.

לילה אברין

 

דף מתוך מגילת אסתר מתנ״ך קורן העכשווי. מקור: http://www.korenpub.com/HE/index.php

כריכת תנ״ך קורן כיום. מקור התמונה:
http://www.korenpub.com/HE/index.php