אגודת ידידי הספר – הנרי פרידלנדר – טיפוגראף

עדכון: בפוסט קודם העליתי ללשכה את הגליון השישי של אגודת ידידי הספר מאביב 1986. סתיו ברמן הרים את הכפפה ותמלל את הכתבה על התערוכה שנערכה בזמנו להנרי פרידלנדר – ״הנרי פרידלנדר – טיפוגראף״. 

בשנת 1986 הייתי בן ארבע. אוף, נולדתי בזמן הלא נכון. הייתי מת לבקר בתערוכה הזו (מתי לאחרונה ראיתם שמוזיאון תל אביב יוצר תערוכה לכבוד טיפוגרף?).

בכל מקרה – תודה רבה סתיו!

הנרי פרידלנדר ואות הדסה

⁂

(לרגל תצוגת עבודותיו במוזאון תל־אביב)

מאת שלמה שבא

עם המצאת הדפוס נסתיים תפקידו של הסופר, האיש הכותב ספרים במו ידיו. הספרים נדפסים זה 540 שנה, מהר וכמויות גדולות, באותיות הדפוס החרותות בעץ והיצוקות בעופרת, המתחברות זו לזו ביד ואחר־כך  במכונה. עם המצאה זו באה לעולם אומנות יצירת האותיות לדפוס, אותיות יפות, בנויות נכון, נוחות לקריאה, וגם מסתגלות למגבלות הטכניות של היציקה ומכונות־הדפוס. במשך הדורות עוצבו אותיות רבות ושונות, שענו על התביעות המיוחדות של המלאכה ושגם הושפעו מהאומנות בת זמנן ומהתנאים החברתיים של דורן, ושהן עצמן היו מעשי אומנות.

30 שנה לאחר המצאת הדפוס ראה אור הספר העברי הראשון, ואחרין הופיעו רבבות. בתי דפוס עבריים קמו בארצות רבות, ובכמה ארצות היו אלה בתי הדפוס הראשונים, למענם עוצבו אותיות עבריות, אולם לא במידה מספקת. בתי־הדפוס העבריים קימצו בהוצאות והשתמשו באותיות ישנות, והאות העברית שיוצרים לא־עבריים עיצבו אותה לא התפתחה, קפאה, לעומת האותיות הלטיניות שהשתנו והשתפרו. מספר הספרים העבריים גדל, אבל בצורת האות העברית לא חלו חידושים. בתחילת המאה שלנו היו בשימוש שני סוגי אותיות: "המרובעת" המסורתית, עם הקו העבה המאוזן לעומת קו מאונך דק מאוד, וה"מרגלית" שבה הודפסו העיקר ספרי חול, למשל, רבים מספרי הוצאת "שטיבל". והייתה גם אות רש״י לספרי קודש בלבד.

אבל הצרכים המשתנים ואמצעי הדפוס החדשים תבעו שנוי ובתחילת שנות ה־20 של המאה הנוכחית, עם פריחת הוצאות הספרים העבריות בגרמניה, עיצבו שני אומנים, פרנק וריהל, אות חדשה שנקראה על שמם: פרנק־ריהל. זאת אות נוחה מבחינה טכנית, טובה לקריאה ויעילה בדפוס, אף שהיו אנשים שחלקו על ערכיה האמנותיים. הייתי אומר שזזאת אות ללא סנטימנטים ("יש לה תכולה רוחנית נמוכה", אומר הנרי פרידלנדר). באות פרנק־ריהל משתמשים הרבה עד היום, רוב הספרים שיצאו לאור מאז שנות ה־20 נדפסו בה, וכן כל העתונים. עזר כנגד פרנק־ריהל היא אות דקה, של קו בלבד, "מרים".

מאז נוצרו בעברית אותיות נוספות: האות סת"ם של פרנציסקה ברוך, לפי אות אשכנזית בהגדה של פסח מהמאה ה־16, דפוס פראג. פרנציסקה ברוך, מהחשובות שביוצרי האותיות בעברית, עיצבה לפיה זמנתו של הנדבן והמו״ל זלמן שוקן, את האות "שוקן" החגיגית והנאה, שבה הודפסו שירי אורי צבי גרינברג, בספר "רחובות הנהר". ב־1933 עיצב חיים לויט אות שנקראה על שמו, "חיים", מודרנית, מושפעת מהאמנות הקוביסטית, ללא תגים ועיטורים ורחוקה מהמסורת העברית. גם באות "אהרוני" שעיצב טוביה אהרוני ב־1938, אין תגים.

איתמר דוד עיצב בשנת 1952 את האות "דוד" הדקה והנאה, שמופיעה גם בנטייה אלכסונית. באותו שנה עיצב גם אליהו קורנגולד אות בהשפעת אותיות ספרי התנ״ך הישנים, ואות זו מתקנת את מגרעותיהן. האות של קורנגולד נראה על שמו "קורן", ובה נדפס התנ״ך בהוצאה מהודרת, בפעם הראשונה בידי מדפיסים עבריים ובאות שעיצב יוצר עברי. בשנת 1957 עיצב תיאו צבי האוסמן ­— העידודו של איש הדפוס והספר משה שפיצר — את האות ושמה "צבי". את האות "נרקיס" עיצב צבי נרקיס.

אות שנתחדשה בשנות ה־50 (אף שתחילת עיצובה בשנות ב־30) היא "הדסה" של הנרי פרידלנדר. זאת אחת האותיות העבריות היפות ביותר, חדישה אך גם בנויה על פי מיטב מסורת האותיות העבריות לדורותיהן, מעוצב ברוח האמנות בת זמננו, אך נשמר בה הקצב המיוחד של האות העברית, לא "נעולה" אלא חפשית כמו הכתב העברי הקדום, חגיגית אבל מתאימה גם לספרות היום־יומית, החילונית. שלב אחרי שלב נוצרה הדסה ואפשר לומר שתולדותיה  הן סיפור הרפתקאות.

הנרי פרידלנדר הוא טיפוגרף, אמן דפוס וספר ומחנכם של מאות אנשי דפוס, מתווי ספרים וגרפיקאים. לאות "הדסה" ולהנרי פרידלנדר מוקדשת התערוכה, המוצגת במוזאון תל־אביב והמספרת את ההיסטוריה של כל אות ומראה את מפעלו של פרידלנדר איש הדפוס והספר, שמאמריו מופיעים בבטאוני הספר והדפוס החשובים בעולם; ושקיבל, בשנת 1971, את הפרס לעיצוב הדפוס על שם גוטנברג. אוצר התערוכה הוא תלמידו ורעו המעריץ אותו אילן מולכו, גרפיקאי וטיפוגרף חשוב בזכות עצמו. פרידלנדר מסביר את אהבתו לאות העברית: "היא פרימיטיבית, יש בה כוח, אתה מרגיש בה את האלמנטים שבונים אותיות". ומולכו אומר: "ב'הדסה' נשארו כל התכונות האלה. פרידלנדר הוא מורה גדול, ואני גאה בכך שיצקתי מים על ידיו."

הנרי פרידלנדר נולד בשנת 1904 בעיר ליון שבצרפת. אבין, יצרן משי, נולד בגרמניה, ואמו ילידת אנגליה. כשהיה הנרי בן שש עברה המשפחה לברלין. כשסיים את הגימנסיה רצה להיות מו״ל, אבל אביו הסביר לו שאין הוא די עשיר לעסוק במו״לות, והציע לו ללמוד את מלאכת הדפוס. שנתיים למד הנרי סידורי אותיות, הדפסה וכו׳, ואחר־כך למד באקדמיה את מלאכת הספר וכתיבת האותיות. בסוף שנת ה־20 עיצב ספרים בבית הדפוס המפורסם של האג־דורולגין, בעיר לייפציג. בבית־דפוס זה הזמינה הוצאת "שוקן" אות עברית חדשה ויעילה ופרידלנדר, שכבר עשה כמה נסיונות בתחום זה, קיבל את המשימה. לשם כך למד את כל סוגי האותיות העבריות בכתב ודפוס, נוסח ספרד ונוסח אשכנז, ועיצב אות נוחה לקריאה ולא מנותקת מהמסורת.

ב־1932 עזב את גרמניה, התישב בהולנד ומונה למנהל דפוס של כמה הוצאות־ספרים חשובות. הוא עיצב שערי ספרים וכריכות, ולא פעם התווה את כל הספר, וגם לימד טיפוגרפיה – אמנות האות – ואת אמנות הכתיבה, וחינך דור של טיפוגרפים בהולנד.

הנסיונות הראשונים שעשה, בשנת 1932, באות העברית, לא השביעו את רצונו. הוא התבונן בכתבי־יד עתיקים, צייר, שרטט ומדד. במלאכה זו יש חשיבות רבה ליחסים שבין הקווים, ושנוי של מילימטר בעובי האות משנה את אופיה.

אחרי שכבשו הנאצים את הולנד, עיצב פרידלנדר את האותיות העבריתו בסתר, וגם הכין כתבי־יד ביוונית, בלטינית ובכמה שפות אירופיות. לדבריו, "אין צורך לדעת רוסית כדי לצייר אותיות קריליות". על כתבי־היד שלו באותה תקופה נכתב בבטאון דפוס נודע (בשנת 1947): "פרידלנדר הוסיף לתנ״ך את המורשת החסידית ואת מסורת הכתב המנדריני הסיני".

בשנת 1950 בא לירושלים, על פי הזמנת "הדסה", כדי לנהל בית־ספר למלאכת הדפוס (מרכז ברנדייס). הוא העמיד תלמידים רבים — עובדי דפוס, מעצבים ומתווי ספרים וספרים — שרמתם בין־לאומית.  גם בישראל עיצב שערי ־ספרים וספרים, כתב מאמרים וחוברות, השתתף בתערוכות בארץ ובחו״ל וקיבל פרסים. כאן סיים את יצירת האות שעמל עליה במשל יותר מ־20 שנה. בשלוש צורות עוצבה אות זו: עבה, דקה ונטויה, ופרידלנדר קרא לה על שם המוסד שהעסיק אותו, "הדסה". בשנת 1958 הגיעו לישראל אותיות הדסה הראשונות, שעוצבו לפי שרטוטיו ושנוצקו בבית־יציקה באמסטרדאם. ספרי הטלפונים החדשים נדפסו באות "הדסה".

בשנת 1964 עיצב פרילנדר אות עברית בשביל מכונת הכתיבה "הרמס". בשנת 1970 עיצב בשביל חברת אַיי. בי. אם. את האותיות "שלום", "הדר" ו"אביב", המתאימות לכדוריות של מכונות הכתיבה החשמליות. גם אותיות אלו מוצגות בתערוכה, ואילן מולכו אומר: "מודרניות לעילא, ועם זאת נשמר בהן היסוד העברי".

במלאכת הדפוס, ששורשיה בתקופת הרנסנס, כמעט לא חלו שנוים מאז ימי גוטנברג ועד לפני כמה שנים, וגם במעצבי האותיות ומתווי הספרים יש משהו "רנסנסי". פרידלנדר דומה ל"מייסטר" בסמכות שהוא מקרין ובכבוד שרוחשים לו תלמידיו. שיחה איתו על האות, הדפוס והספר היא גם שיחה על האמנות והתפתחותה ב־500 השנים האחרונות.

 

פרידלנדר אומר: "מנעורי העניינתי באותיות לטיניות, גרמניות, עבריות ורוסיות. פעם ביקשו ממני לעצב אות גרמנית חדשה, ואני סירבתי. הרי אחרים כבר עשו אותיות גרמניות, ועשו אותן טוב מאוד. אני רציתי לעשות מה שאחרים עדיין לא עשו, לכן עיצבתי אותיות עבריות. כשהייתי בן עשר קיבלתי בתעודת בית־הספר את הציון 'בלתי־מספיק' בכתיבה תמה. והמורה הוסיף לתעודה הערה: ' על התלמיד לטפל יותר בכתב היד שלו'. הוא לא הבין למה הכתב שלי כל־כך מוזר. כל יום ניסיתי כתיבה אחרת, פעם באלכסון, פעם צפוף, פעם עם רווחים גדולים. מגיל 14 אני מתעניין בגרפולוגיה, ולדעתי אפשר לבדוק תכונות גם לפי אותיות דפוס. אני לומד מאותיות הדפוס על אמנות הדור ועל התנאים החברתיים. למשל, מתי היו האנשים קמצנים ומתי נינוחים. האותיות גם מבטאות את אופי האיש שעיצב אותן. אינני אוהב קליגרפיה. אינני אוהב את כתב היד היפה, המסודר, המסוגנן. אני מחפש אופי באות, אני רוצה לראות בה את ידי הזמן, האדם והמסורת; לדעתי האל״ף צריכה להגיד 'אני אל״ף' והבי״ת צריכה להכריז 'אני בי״ת'. באות אני מחפש את התנועה שלה, את המשחק בין הקבוע ובין החפשי, זה המתח שמגלה את הנשמה של האות.

"עשיתי הרבה נסויים עד שתפסתי את מהות האות העברית. האות הלטינית נחרתה באבן מימי רומי, בקווים אופקיים ובקו באמצע, בכתובות חגיגיות, בהקדשות ובהודעות־חוק. הייתה זאת אות מעוצבת יפה שחוקיה קבועים. האות העברית מאותו זמן הייתה חפשית ופראי. לאות הלטינית יש שני קווים מאונכים וקו ישר בינהם. לאות העברית יש רק קו עליון (סופרי הסת״ם משרטטים רק את הקו העליון וכותבים לפיו), הקו התחתון התחתון שלה אינו קבוע והמאונך נטוי. אחרי שתפסתי את הכלל הזה, התקדמתי לקראת עיצוב האות שלי".

עצוב להכנס לבתי־הדפוס. המלאכה של יותר מ־500 שנים הגיעה לסוך דרכה, ודפוס המחשב והצילום כבר מתקדם בצעדים מאוששים, בעשייה שונה מאוד מזאת שהמציא גוטנברג. את מקום האותיות החקוקות בעופרת תופס הצילום, ומקורה של האות לא בחקיקה, אלא בתהליכים חדישים. על הסף עומדות המצאות מהפכניות. אנחנו לא נשמע עוד את קול הליינוטייפ, לא נריח את הריח, לא נחוש באבק הדפוס, ובני הדור הבא אולי לא יכירו את הספר כפי שאנו מכירים אותו, אלא יקבלו את הידע, וגם את ההנאה הספרותית, מטקסטים שיזמינו על מסכי המחשבים.

פרידלנדר בן ה־81, שעיניו עדיין בוערות כאילו הוא רואה אותיות פורחות, קדמוניות וחדשות, אינו מתרגש. הוא אומר שגם אם השינוים יביאו את קץ מלאכת האותיות, הכתב ישאר. 4,000 שנה העבירו את האותיות מדור לדור את אוצר התרבות האנושית. הן יישארו, ותמיד ידרש אדם בעל כשרון ושאר־רוח שייצור ויעצב אותן.

(נדפס לראשונה ב"דבר השבוע" 27.9.85)

⁂

[לקריאה על תהליך העיצוב של גופן ״הדסה״.]

התמונות הבאות הן של הפוסטר של התערוכה, שצולמו מאוספו של עוזי אגסי:

פוסטר הנרי פרידלנדר טיפוגראף

פוסטר הנרי פרידלנדר טיפוגראף

פוסטר הנרי פרידלנדר טיפוגראף