An essay about Franziska Baruch | אגודת ידידי הספר – מאמר על פרנציסקה ברוך – המשך

תודה רבה לבנצי בינדר שמצא גרסא טובה יותר (ראו פוסט קודם) של המאמר שכתב גדעון שטרן בשנת 1984 בעלון אגודת ידידי הספר, והפעם – סריקה בצבע ״מלא״ וגם בעברית. אם מישהו מן הקוראים מעוניין לתמלל את המאמר, אשמח להעלותו ללשכה מתומלל (עדכון – ראו בהמשך הפוסט!). הסיבה היא שטקסט מתומלל הוא הרבה יותר קל לחיפוש ומציאה, וזה יקל על אחרים בעתיד למצוא אותו.

הורדת הקובץ:
קליק ימני על התמונה / קישור ואז save link as

Israel_Biliophiles_No4

עדכון שהתקבל זה עתה – אתמול קיבלתי מייל מסתיו ברמן שקרא את הפניה שלי (למעלה) ותמלל את כל המאמר. המון תודות סתיו!

⁂

דמויות בעולם הספר

פרנציסקה ברוך

⁂

אחר צהריים חורפי הלכנו, הנרי פרידלנדר ואני, לראיין את פרנציסקה ברוך. על־אף שהכרתי אותה מאז הגעתי לירושלים בשנת 1939, לא ידעתי בדיוק למה לצפות אותו יום. הרי ככלות הכל היא בת 83 היום. אך משנכנסתי לדירתה של פרנציסקה ברוך, הממוקמת בקומה הרביעית (ללא מעלית) בבית שברחוב שמואל הנגיד בירולשלים, נעלמה בבת אחת כל דעה שהחזקתי עד עתה. דמותה גבוהה ורזה כשל אישה צעירה בהרבה מגילה. כך גם אישיותה – ישירה אך צנועה; נזכרה בחיוּת רבה בארועים ובדמויות מלפני שישים שנה. ובעת שדיברה והראתה לנו דוגמאות מעבודתה, עלתב לפנינו אישיותה היצירתית העזה. אותו יום נגלתה לפנינו אישה חמה ולבבית, שישבה מולנו בחדר המגורים שלה המרוהט בצמצום. המראה החזק ביותר שנגלה לפנינו היה חלונה, שממנו נשקף מראה נהדר של העיר העתיקה והחדשה והר הצופים. בחייה, כמו באמנותה, היא מתרכזת במה שחיוני ומוותרת על מה שרק קישוטי. המראה מחלונה הופך כל תמונה בקירות למיותרת.

תכולת תיבות העץ של פרנציסקה ברוך הן שכיות חמדה גרפית. תבליטים רבים, לוחות אבן עליהם נחרתו דגמי אותיות וקרמיקה מעניקים צבע למכמנים האצורים המגרותיה. משישבנו לשתות את התה שהכינה ברוחב לב, השרו עלינו זכרונותיה קסם מרתק, ביוצרם אווירה דחוסה של שותפות ביצירה עזה מלפני שנים.

פרנציסקה ברוך נולדה בהמבורג, גרמניה, בשנת 1901, שם היא למדה עיצוב גראפי ורישום אותיות בבית הספר הממלכתי לאָמנויות ולאֻמנויות. היום היא מספרת אודות ימים אלה בצניעות רבה, אך ברור ללא ספק שהיא נחשבה אז לסטונדטית מוככשרת מאוד. כמה עובדות מאשרות בהחלט את כשרונה המגוון.

בשנת 1920 זכתה בפרס הראשון לעיצוב צלחות חג המולד עבור יצרן החרסינה של בית המלוכה בברלין. מפעל זה נוסד בידי פרדריק השני במאה השמונה עשרה. במהלך אותו עשור, עד שנתעוררה התנועה הנאצית עבדה בקביעות עבור אדווין רדסלוב, היועץ האמנותי של הרייך ברפובליקה הויימארית. פקיד זה היה מפקח על העיצוב הגראפי עבור הממשל. בין שפע משימותיה המענינות היה עיטורים (ביניהם כמה עיצובים מיוחדים של סמל הרפובליקה הגרמנית) לרגל ביקור אמאנאולה מלך אפגאניסטן, שהיה האישיות המלכותית הראשונה שביקרה בגרמניה לאחר המהפכה והדחת הקייזר. בעבודתה לא הסתפקה בעיצוב העיטורים, אלא גם גילפה אותם כדי שיודפסו על גבי דגלי המשי שנועדו להתנוסס מעל שולחן הפגישה. כמו־כן רשמה את שמות המוזמנים המלכותיים על גבי קלף, כשם שנהגה לעשות זאת באירועים ממלכתיים, בתעדות כבוד ומסמכים אחרים של ממשלת הרייך. תפקיד אחר שמילאה בהצלחה היה עיצוב האותיות ורישומן בתערוכות בהן נטלה הממשלה חלק כמציגה, כדוגמת תערוכת ״פרסה״, תערוכת הדפוס הבין־לאומית שנתקיימה בקלן בשנת 1925 לערך, ו״גסולניי״, תערוכת בריאות בין־לאומית שנתקיימה בדיסלדורף באותה עת. בעת שעסקה בהכנת עיצוב האותיות לביתן הממלכתי בתערוכת ״פרסה״, חלה לפתע האדריכל שבידיו הופקד עיצוב התערוכה כולה. על פרנציסקה הוטלה עבודת הפיקוח על הקמת הביתן כולו, בהתאם ללוח־הזמנים המקורי. על־אף שלא נתנסתה בעבודה מסוג זה מקודם, ניגשה במרץ רב למשימה זו (לשם כך היה עליה לנסוע ברכבת מברלין לקלן, וזאת עשתה הפעם, שלא כרגיל אצלה, במחלקה השניה!) ומצאה עצמה מופקדת על חבורת עובדים פרועים. קבוצה זו של נגרים, חשמלאים ופועלים אחרי נעה באיטיות מופגנת, על מנת לזכות בתשלום מירבי עבור השעות הנוספות בלילה. אך הסטודנטית הצעירה הצליחה לרכוש את אמונם, ומשהניחו אלה את כלי עבודתם אחרי חצות, ערכה להם פרנציסקה סעודת בירה ונקניקיות, ומשם קמו וחזרו לעבודתם. הביתן אמנם היה מוכן במועד שהקבע ופרנציסקה חזרה לברלין. ימים מספר אחרי כן נקראה למשרד של המינהל. שם נשאלה לפשר חשבון ההוצאות המוזר שהוגש להם: 287 בקבוקי בירה ן־522 זוגות נקניקיות חוסלו במשך שבועיים. חשבון זה אושר לאחר שסיפרה שם את מהלך הענינים.

במהלך שנות ה20’ ועד לעלייתו של היטלר בשנת 1933, עיצבה פרנציסקה בין היתר עטיפות ספרים, נייר עטיפה, מטבעות, צעצועי ילדים שגילפה מבול עץ, תווי ספר ואת ספר שיריה הראשון (שירה סינית מתורגמת לגרמנית). בין עיצובי הכריכות שביצעה נכלל גם ספר עברי אודות הכתובה, שנכתב בידי הרב משה גאסטר, רבה הראשי של בריטניה; ספר פרי עיטו של קלאצ׳קין, האינצקלופדיה העברית וספרים עבריים נוספים מבית ההוצאה "אשכול", ברלין וירושלים, ועוד.

באותה התקופה (1918-1924) נתבקש האמן יעקב שטיינהרדט לעטר מהודרה ביבליופילית של ההגדה. בתחילה חשב על איור בתחריטים, אולם לאחר מספר פגישות עם פרנציסקה שוכנע על־ידה לבצעם בחיתוכי עץ, וגם ביקש ממנה לכתוב עבורו את תוכן ההגדה – עברית וגרמנית. אותה תקופה לא הבינה מאומה בכל הקשור לאות העברית. אך האתגר היה גדול. היא ניגשה לספרייה העשירה והמגוונת של הקהילה היהודית בברלין, שם ישבה ולמדה את צורת האותיות, אחר־כך החלה מנסה את כוחה בכתיבה באמצעות עט וקנה. כך ניסתה להעתיק את האותיות האשכנזיות שבהגדת פראג ואותיות יפות אחרות מימי־הביניים ולאחריהם. בקפדנות הרגילה החלה לחוש שהיא מסוגלת לכתוב את צורתה ורוחה של האות העברית. היא הצטיינה בלימוד זה כל־כך, עד שהאות שלה להגדת שטיינהרדט אף נחתכה כאות דפוס.

היא פנתה לצ׳רקאסקי, הממונה בבית יציקת האותיות "ברטולד" על הפקת אותיות עבריות ומזרחיות, ומסרה לו את המתווים שלה. ואמנם האותיות נחתכו, נוצקו בעופרת ופורסמו ברבים תחת השם "סתם" (מאוחר יותר, נוספה אות חלולה מאותו דגם בשם "רחל" וצורה צרה בשם "רמב״ם", בלא שניתנה לכך רשות או אישור מאת פרנציסקה ברוך). האמנית הצעירה לא קיבלה מעולם תשלום עבור עיצוב אחת האותיות המוצלחות של שנות העשרים והשלושים במאה העשרים – היא עיצבה אות נוספת המבוססת על האות האשכנזית מאותה תקופה. פרופ׳ ל.א. מאיר המזרחן הידוע הזמין אות זו, הקרויה מאיר־ברוך. אותיות דפוס אלו נחתכו ונוצקו בבית היציקה של אנשדה בהולנד; רך לא נמכרו לבתי דפוס. בשנות השישים האות נוצקה בבית היציקה של ד״ר שפיצר "אותיות ירושלים". האות לא הייתה פופולארית, ונמכרו רק כמויות קטנות ממנה.

ההפקה המקורית של הגדת שטיינהרדט יצאה לאור בשנים 1922/21 בידי אריך גריץ, במהדורת הדפסי עץ ב־200 עותקים בלבד. מהדורה זו זכתה להצלחה כה רבה עד שהופקה לה מהדורה זולה יותר, בשנת 1923, ללא הרשאת פרנציסקה ברוך (הוצאת "דביר" הוציאה לאור לאור בשנת 1979 פקסימיליה של הגדה זו). שטיינהרדט הכין מתווים ראשוניים ואלבומי עבודות בנושאי ספרי תנ״ך אחרים: ביניהם ניתן למנות את ספר יונה (1953) ומגילת רות (1957), בהוצאת "ג’ואיש פובליקיישן סוסייטי".

הקשר הראשון של פרנציסקה ברוך עם זלמן שוקן, עימו עבדה משך שנים רבות, היה כדלקמן: אותה עת כתבה פרנציסקה ברוך תוויות קלף לדפוסי העריסה שבאוספו של משה מארקס, שהיה אחר כך המוציא לאור של אוצרו של אהרן פריימן "טיפוגראפיה הבראיקה במאה ה־15" (1931/24). זלמן שוקן ראה את עבודתה על הכריכות ורצה שתעשה עבודה דומה עבור אוסף דפוסי העריסה והספרים העבריים הנדירים שלו. פרנציסקה ברוך קיבלה ממנו מכתב בו הוזמנה לבוא לחנות הכלבו של שוקן בצוויקאו. פרנציסקה ואמהּ מעולם לא שמעו אודות שוקן והיו חסרות כסף והבנה מסחרית. עבור נערה צעירה כפרנציסקה היה בנסיעה זו משום סכנה והוצאה כספית עצומה. לבסוף, אחרי ששמעו המלצות חמות על שוקן מקרוב שעבד בבנק, קנתה אמה כרטיס במחלקה הרביעית הלוך ושוב, הכינו מבעוד מועד בביתן כריכים לדרך – לחסוך בהוצאות – וכך יצאה לדרך הארוכה והאיטית (רק רכבות מקומיות, איטיות, הובילו נוסעים במחלקה רביעית) אל עבר עיר תעשייתית קטנה בחבל סכסוניה. משהגיעה שכרה חדר במלון הזול ביותר שיכלה להשיג. למחרת יצאה, לא בלי חששות, לראיון הראשון שלה לקבלת עבודה. את פניה קיבל מאיר הברמן ז״ל, הספרן של ספריית שוקן. בעת הראיון הופיע בחדר מדי פעם אדם קטן ועגלגל שאותו לא הכירה. כך קיבלה את המשרה. בדרכה החוצה, הופנתה למזכירתו הפרטית של שוקן, לשם החזר הוצאות. הגברת בירנבאום לא הסכימה לשלם עבור נסיעה ברכבת במחלקה רביעית, ארוחות צהריים של כריכים ולינה במלון זול. היא שילמה לה הוצאות מלאות, כפי שמשלמים לאנשי עסקים – אחרי הכל, היא אמנית! שבועות רבים אחר כך קיימו עצמן האם ובתה מהפרשי אותו תשלום.

מאוחר יותר הניבה עבותדה של פרנציסקה ברוך בשרות שוקן תוצאות רבות; עבור בית ההוצאה שלו עיצבה ספרים, עיצבה את סמל עיתונו "הארץ", ולבסוף  עיצבה את האות העברית החדשה הקרויה "שוקן־ברוך", שנחתכה בידי חברת מונוטייפ והוכנסה לשימוש תעשייתי בבית ההוצאה של שוקן.

כשהחל מתברר לה שלא נשקף לה כל עתיד בגרמניה של היטלר, עלתה פרנציסקה ברוך לארץ ישראל. היה זה בחודש נובמבר שנת 1933. על מנת לזכות בתעודת אמן מידי השלטון הבריטי היה עליה לעבור קורס מזורז בעיצוב חלונות, והיתה כל העת נפחדת כיוון שסבלה מפחד גבהים ולא יכלה לטפס על גבי סולמות לגבהים. היא הגיעה לתל־אביב חסרת פרוטה כמעט. חפציה המעטים ובהם כלי העבודה שלה, מלבד מזוודה קטנה, נתפסו בנמל בתל־אביב, בשל שביתת הערבים בשנת 1933 כנגד העליה היהודית. את עבודתה הראשונה בארץ קיבלה בעיצוב תערוכה לכבוד יום הולדתו של ביאליק, שנערכה בביתן בצפון הרחוק של תל־אביב ליד שפך הירקון , מקום שם נערך מאוחר יותר יריד המזרח.

אדריכל תערוכה זו, סאפושניקוב (אריה אלחנני), שמע אודותיה מידיד משותף ­– האדריכל היינץ ראו, יהודי ממוצא גרמני, שהיה בין המעטים שהכירו אותה בפלשתינה. מאוחר יותר שיכנע אותה ראו לעלות לירושלים, שהיתה אותם ימים קרתנית פחות מתל־אביב הקטנה. הוא הציגהּ בפני אדריכלים נוספים, וכך מצאה אצלם תעסוקה כמעצבת, בעיקר עיצבה אותיות שמוקמו על בנינים שהקימו; אריך מנדלסון (בנין בית החולים "הדסה" הישן על הר הצופים אשר עבורו היא גם עיצבה רצפת פסיפס), נויפלד (בנין "הדסה" החדש בעין־כרם). גם אחרים נעזרו בכשרונותיה. סגנון עיצוב האותיות שלה ניתן לזהוי בנקל מעל בנינים אלה ואחרים. בביתה ראינו לוחות אבן צבעוניית ועליהם דוגמאות אותיות חרותות בעברית ולאטינית, אותן ביצעה לפני שעיצבה כמויות של כיתובים לביצוע – דוגמה נוספת לדרך הקשה והמקצועית לעילא אותה נקטה הגברת ברוך בביצוע עבודתה. קיר המייסדים בבית החולים "הדסה" הוא דוגמה מרהיבה לאמנותה. כיתובים על בתים נוספים אפשר למצוא בקמפוס האונברסיטה העברית על הר הצופים וגבעת רם, בניו ההיברו יוניון קולג’ ברחוב המלך דוד, ורבים אחרים.

החיים בירושלים בשנות השלושים, וכן במשך מלחמת העולם השניה, לא היו קלים. לקוחות לביצוע עבודות מדרגה ראשונה לעיצוב אותיות ועיצוב גראפי לא היו במספר רב, ובקופת המוסדות הציבוריים היהודיים חסרו אמצעי מימון. בין החברות עבורן עבדה פרנציסקה נמנית גם "דרזנר־דרורי", חברה לציור שלטים, שביצעו את שרטוטיה בהבנה ובדיוק רב; סמלים מסחריים, לוחות מתכת ועליהם חרותים שמות חברות, אותיות בולטות. חברות אחרות עבורן ביצעה הגברת ברוך עבודה הן: לוידס פלשתין מצרים (מאוחר יותר "פלתורס"), שמיסדה, טורנבסקי, יסד מאוחר יותר בית הוצאה, הפועל עד היום. עבור משרדיהם בירושלים, קאהיר וביירות שירטטה קישוטי קיר דקוראטיביים, את סמלם המסחרי ורוב החומר הפרסומי שהוציאו. לקוח חשוב אחר שלה היה פלשתין פוסט (מאוחר יותר ה"ג’רוזלם פוסט")עבורו ציירה מפות – תעסוקה עיקרית שלה משך שנות המלחמה. פעם, כשהראתה לעיתונאי ס.ז. קלצל אחת מהמפות ששרטוטה עלה יפה במיוחד, חייך אלייה ואמר: "תשתבחי תרנגולת שלי, אני עומד למכור אותך!"

משפסקו להגיע אליה עבודות בתחום הגראפקה, ניסתה פרנציסקה ברוך את ידה במלאכות אחרות. בתחילת המלחמה, כשניתן היה עדיים להשיג אבקת סוכר, הכינה בביתה מרציפן, מעוטר בעיטורים מרהיבים, שעיצבה במיוחד מתבניות גבס ועטפה (מיותר לציין) בקופסות קרטון יפהפיות ועליהן סימן מסחרי "תופיני ברוך". בעלי חנויות מעדנים אמנם גינו בחריפות את עיצוב המרציפן שלה לדמויות "אדם וחוה" שנראו להם מגונות. מלבד זאת, נמכרו יצירותיה ברצון, עד אשר נוצרו קשיים בהשגת אבקת סוכר.

לשותי הבירה הבריטים, שהיו אותה עת בארץ, עיצבה תחתיות קרמיקה לקנקני הבירה. על תחתית זו התנוסס סמל הצלבנים, אותו שיחזרה מארבעה תבליטים שבורים שונים אותם מצאה בכנסיה בבית לחם. אלה לא נמכרו כראוי. היא עיצבה סימניות לספרים, תווי ספר, תליונים וסמלי בתי הוצאה של הוצאות כמו מוסד ביאליק, תרשיש, הדפוס הלימודי בבית הספר  ע״ש ברנדייס, הסמל המסחרי של בית המלאכה הלימודי למכניקה עדינה, ועוד.

עם פרוץ מלחמת העצמאות עיצבה הגברת ברוך מספר סמלים לשימוש המימשל, כגון: שטרי נייר בערך נקוב של 50 ו־100 מיל "מטבעות חירום".סיפור עיצוב חזית הדרכון הישראלי מעניין לא פחות: ערב חשוך אחד בשנת 1948 דפק זר על דלתה. הוא היה אדם נמוך בעל שפם שחור. בלא שיציג עצמו תחילה, הראה לה את כריכתו החדשה של הדרכון הישראלי הצעיר. "אני צריך לצאת לחו״ל מחר, ולא אצא עם דרכון שעוצב בצורה כל־כך גרועה. אנא, רישמי מחדש ארבע שורות אלה שיוטבעו בזהב על גבי הכריכה. סמל המדינה כבר הוטבע במקומו, ועל שורות האותיות להתאים במקומן היחסי במרווח שנותר". פרנציסקה ברוך מיחתה ואמרה כי גם לעבודה קטנה יש להקדיש זמן לנסיונות ולהכנות, אך לבסוף, כיוון שהושפעה מרגישותו של הזר לעיצוב גראפי, התישבה לסיים את העבודה. עדיין תמהה כיצד ניתן יהיה להפוך את עבודתה להטבעת זהב למחרת בבוקר, אך הזר הבטיחהּ שהוא עצמו ידאג לכך. לבסוף חתם עבורה על קבלה, על־מנת שתוכל לגבות את שכרה. מאוחר יותר פיענחה את השם שהסתתר מאחורי החתימה: "משה שרתוק" – שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.

עבודתה של פרנציסקה ברוך מאופינת ביסודיות נדירה, מסירות אין־קץ, הגינות יצירתית וסירוב לוותר על עקרונות של איכות, קריאות, שלמות והארמוניה. עיצוביה משלבים רגש טבעי ופשוט לצורה הטהורה עם הבנה איסטינקטיבית לגבולות האפשרויות הגראפיות. המתווה המוגמר נראה כאילו הגיעה [הגיע] בקו ישר אל הצורה הסופית והאפשרית היחידה. רגישותה המפוקחת [מפוכחת?] אך ספוגת  ההשראה מנחה אותה תמיד. אישיותה נסתרת מאוחרי מסירותה המוחלטת לענין העומד מולה – העבודה אצלה תמיד קודמת לכל. בקושי הצליחה להרוויח למחייתה מעבודתה, אך עדיין תרמה ותורמת לתחיית האות העברית החדשה והעיצוב הגראפי בישראל.

ה.פ. את ג.ש.

מאנגלית: אתי תמרי

⁂