המניפסט הפוטוריסטי (פיליפו תומאזו מארינטי)

לאחרונה, בעקבות נזילה חורפית, הגיעו גַבָּס (או טַיָּח) וזַפָּת, ופערו חור בתקרת הגבס הרקובה של ביתי. דרך החור השחור שבתקרה זרחו קרני השמש שמעל הגג. מאוחר יותר, כאשר התחלתי לכתוב את הפוסט הזה העוסק במניפסט הפוטוריסטי (שנכתב בשנת 1909), הבנתי כיצד איך הפוסטר שאקדיש לרשומה זו, צריך להיראות. זאת מכיוון שתנועת הפוטוריסטים והתנועות המודרניסטיות הפשיסטיות שאפו ליישם מציאות חדשה – ״עולם ישן נחריבה״ (בפראפרזה על האינטרנציונאל), ולכן רציתי לעצב משהו שמתחיל מנקודה מאוד עברית ומוכרת, אבל מתעוות ונהפך למסוכן. מיותר לציין שהמסר של התנועה הפוטוריסטית הוא הזוי, מסוכן, פשיסטי, מפחיד, ובאופן כללי מנוגד לתכלית לשכתנו, אבל יש בו עניין טיפוגרפי. יש לו חשיבות בהיסטוריה של האמנות המערבית, של העיצוב הגרפי ושל הטיפוגרפיה.

זאת מכיון שפיליפו תומאזו מארינטי – משורר, אנרכיסט, בדרן, עורך, הוגה דעות, נָבָל*, פשיסט, לא רק השתתף בכתיבת המניפסט, אלא גם היה טיפוגרף מוכשר ורדיקלי, שעשה שימוש בדפוס ובטיפוגרפיה על מנת לתקשר עם ההמונים. כפי שאפשר לראות בעבודה שלמטה, מארינטי החליט שעל מנת להעביר את המסרים החדשים שלו, הוא יכול להרוס, לקרוע, לעוות, ולחבר אותיות כאוות נפשו, משל היה מנתח פלסטי משוגע.

מארינטי, בדומה לחבריו מהזרם הפוטוריסטי, הוקסם מן המכונה – מן הטכנולוגיות החדשות ששינו את העולם בקצב מסחרר. הוא רצה שהעבודות שלו יעבירו את תחושות הרעש, המהירות, והתוקפנות, שהעולם הטכנולוגי החדש עורר*. על מנת שהצופה יתמסר לחלוטין – ״ירומם״ (Exhalt), על מנת לקבל את סטירת הלחי ומהלומת האגרוף, ועל מנת שיאמין בהיתכנותן של צורות חדשות הממשמשות ובאות.

[מקור – typetoken]

בכפולות מתוך ספרו של מרינטי, Les mots en liberté futuristes (משנת 1919), אפשר להתרשם מהיצירתיות שלו. הטכניקה מערבת קולאז׳, שימוש בגופנים מודפסים ועיצוב אותיות ואולי קליגרפיה. גם הקומפוזיציה (אופן הנחת האלמנטים על הדף) היא לא שגרתית, והתוצאה אמנם קשה לפיענוח, אך מרתקת באופן ויזואלי. מדובר יותר ב׳שירה טיפוגרפית׳ מאשר משהו שמזכיר פרקטיקה של עיצוב גרפי (ביחס למקובל באותם שנים), אבל מרינטי נכנס לתוך הדלת הפתוחה של המקצוע והותיר את הבית מזועזע ומבולגן. למרות שהעיצוב הגרפי עבר רציונליזציה בשנים שלאחר מכן (למשל אצל מורי ותלמידי הבאוהאוס), הוא לא נשאר דומה מאותו הרגע. לטיפוגרפיה נוסף מימד אקספרסיבי, הבעתי.

[מקור – typetoken]

אפשר לומר כי המניפסט של מארינטי כמעט חוזה את המאה ה-20. הוא ״מכין את השטח״ לזרמי האמנות המודרניסטים, ובמיוחד למלחמות העולם שהן המלחמות בין האידיאולוגיות הגדולות (פאשיזם, דמוקרטיה, קפיטליזם, קומוניזם, סוציאליזם, וכו׳), ולניסויים החברתיים שלהן אשר שאפו לכונן סדר חדש. במובן מסוים אני מוצא איזו הקבלה בין רעידת האדמה שגרמה הטכנולוגיה של תחילת המאה העשרים, לזו שגורמת הטכנולוגיה המסחררת בימינו. המצאת המחשב והאינטרנט משנה את כל הקיום והמבנים השונים של החברה והיצורים האנושיים. למשל, דוגמה מהתחום הצר שלנו למשל, המילה ״ספר״ היא כבר מילה בעייתית מאוד. היא כבר לא מתארת את המציאות החדשה שהיא מרובדת ומקושרת. נקודה למחשבה.

הערות:

*   Davis, Meredith. graphic design theory . London: Thames & hudson, 2012, print

הטקסט בהמשך הועתק מהבלוג של ד״ר רות מרקוס,
ותורגם מאנגלית על ידה, מהספר .Apollonio, U., (ed.) Futurist Manifestos, Thames and Hudson, London, 1973

הטקסט כולל חלק פואטי, ואת חלק ״המסקנות״ שמרכז את המטרות של המניפסט.

[מקור]

מארינטי, "המניפסט הפוטוריסטי"

קטע מהמניפסט כפי שהופיע בכתב העת "סטודיו", מס' 41 , פברואר 1993:

 "…בחרנו באיטליה כדי להפיץ מניפסט זה של זעם סוחף ומצית, ובאמצעותו אנו מניחים היום את היסוד לפוטוריזם, שכן רוצים אנו לשחרר את איטליה משחיתות המורים, הארכיאולוגים, מורי הדרך וסוחרי העתיקות. זמן רב מדי היתה איטליה שוק של סוחרי גרוטאות. אנו רוצים לסלק ממנה את המוזיאונים לאין-ספור המכסים אותה כבתי קברות לאין-ספור.

מוזיאונים, בתי קברות!…אכן זהים הם במגעי גופותיהם הזרות זו לזו. אולמות שינה ציבוריים שבהם ישנים לנצח לצידם של יצורים שנואים או אלמוניים. אכזריות הדדית של ציירים ושל פסלים ההורגים זה את זה ביריות של קווים ושל כתמים באותו מוזיאון עצמו.

נבקר בהם אחת לשנה, כשם שאנו מבקרים את מתינו…לזאת נוכל להסכים!…נניח אפילו זר פרחים אחת לשנה לרגלי מונה ליזה! אבל לא נסכים להוליך יום-יום במוזיאונים את יגוננו, את אומץ ליבנו השביר ואת מועקותינו!…הרוצים אתם להרעיל עצמכם? הרוצים אתם להירקב? מה אפשר למצוא בתמונה עתיקה זולת העווית המעיקה של האמן החותר להריסת מחיצות בל יעבורו כדי לבטא את חלומו במלואו?

להעריץ תמונה עתיקה – פירושו להריק את רגישותנו לתוך צלוחית אפרו של מת, במקום להפעילה בהתפרצויות נועזות בכיוון היצירה והפעולה. התרצו לבזבז את מיטב כוחותיכם בהערצה חסרת תועלת של העבר, שתותיר אתכם תשושים ורמוסים?

למען האמת, הביקור היומיומי במוזיאונים, בספריות ובאקדמיות (בתי קברות אלה למאמצים שנידונו לכליה, דרכי יסורים אלה לחלומות שהועלו לגרדום, טפסים אלה לתנופות שנעצרו!…) אינו שונה מאפוטרופסותם הממושכת של הורים על צעירים נבונים, שיכורי כשרון ומאוויים שאפתניים.

אם מדובר בגוססים, בוכים ובאסירים, ניחא! יהא העבר המפואר מרפא למחלתם, שכן העתיד מהם והלאה. אך לנו אין חפץ בזאת, אנו הצעירים, החזקים, הפוטוריסטים התוססים!

גשו הלום, מבעירי שריפות על אצבעותיכם המפוחמות!…הציתו אש במדפי הספריות! הסבו את זרם התעלות כדי להציף את מרתפי המוזיאונים!…היסחפו-נא בזרם, תמונות עטורות הילה! לכם מיועדים המכושים והפטישים! נתצו את יסודות הערים הנערצות!

למבוגרים שבנו לא מלאו עדיין שלושים שנה; על כן עשר שנים לפנינו כדי לעשות את המוטל עלינו. כשנהיה בני ארבעים יזרקונו-נא צעירים ואמיצים מאיתנו לסל, ככתבי יד חסרי שימוש!…מרחוק יבואו נגדנו, מכל מקום ייאספו, יקפצו למקצבם הקליל של שיריהם הראשונים, ישרטטו את האוויר באצבעותיהם העקומות, יריחו בפתחי האקדמיות את ניחוח רוחנו הנקרבת, שיועדה זה מכבר למחשבי הספריות.

אנו לא נהיה שם אומנם, הם ימצאונו לבסוף, בליל חורף, אי-שם בכפר, ישובים ליד אווירונינו הזועמים במחסן שעל גגו ינגן הגשם החדגוני, מחממים ידינו על אש עלובה, שאותה יזינו ספרינו הבוערים בעליות תחת מעופן הזוהר של תמונותיהם. הם יתקהלו סביבנו ונשימתם נשימת חרדה ומפח-נפש: אומללים למראה אומץ ליבנו הגאה והבלתי נלאה, הם יזנקו לרצוח אותנו, ושמחתם תגדל ככל שתגדלנה בליבם אהבתם והערצתם כלפינו. אי-הצדק ישתקף מעיניהם המאושרות. ואכן האמנות אינה אלא אלימות, אכזריות ואי-צדק.

למבוגרים שבנו לא מלאו עדיין שלושים שנה וכבר הוצאנו לריק את אוצרותינו, אוצרות הכוח, האהבה, אומץ הלב והרצון ללא חת; אוצרות שבזבזנו בפזיזות, בטירוף הדעת, ללא חשבון, במלוא המרץ, עד כלות הנשמה.

התבוננו בנו! לא נותרנו חסרי נשימה… ליבנו אמיץ בנו! כי אכן ניזון הוא מאש, משנאה וממהירות!…זה מפליא אתכם? הרי אינכם זוכרים אפילו שחייתם! – עומדים אנו בפסגת העולם ואתגרנו שלוח שוב לכוכבים!

טענותיכם? מספיק! מספיק! אני יודע מה הן! ברור! אנו מיטיבים לדעת שתבונתנו היפה והמזויפת מעניקה לנו אישור. אין אנו, היא אומרת, אלא תמציתם של אבותינו והמשכם. ייתכן! נניח!…מה זה משנה?…אין אנו רוצים לשמוע! הישמרו לבל תחזרו על מילים בזויות אלה! מוטב שתרימו את ראשיכם!

מארינטי, "המניפסט הפוטוריסטי", 1909

נכתב ב- 1908 ופורסם לראשונה בפברואר 1909 כהקדמה לספר השירים שהוציא מארינטי במילאנו, ראה אור שנית והתפרסם בפברואר 1909, מעל גבי העתון "לה פיגארו", פריז.

F. T. Marinetti, “The Founding and Manifesto of Futurism", pp. 19-24.

  [מקור]

מסקנות

1. בכוונתנו לשיר את אהבת הסכנה, החיוניות וחוסר הפחד.
2. אומץ, עזות ומרד יהיו היסודות העיקריים של שירתנו.
3. עד כה רוממה הספרות חוסר תנועה מהורהר, אקסטזה ושינה. בכוונתנו להעלות על נס פעולה תוקפנית, ערנות קדחתנית, דהרת הפרש, זינוק המות, סטירת הלחי ומהלומת האגרוף.
4. אנו מאשרים כי הדרו של העולם התעשר בעושר חדש: יופי המהירות. מכונית המרוץ שחרטומה מקושט בצינורות אדירים דמויי נחשים של נשיפה מתפרצת, מכונית שואגת הנראית כאילו רכבה על פגז, הנה יפה יותר מ "הניצחון של סמותרכה".
5. ברצוננו לשאת המנון לאדם האוחז בהגה, המטיל את כידון רוחו אל מעבר לאופק, לאורך מעגל סיבובה.
6. המשורר חייב לכלות את עצמו בלהט, פאר ונדיבות, להפיח רוח בקנאות הנלהבת של היסודות הקדמוניים.
7. אין עוד יופי אלא במאבק. יצירה ללא אופי תוקפני אינה יכולה להיות יצירת פאר. על השירה להסתער ולהתקיף את הכוחות הלא-נודעים, להכניעם ולמגרם בפני האדם.
8. אנו עומדים על הצוק העתים האחרון. מדוע עלינו להביט לאחור, כשכל רצוננו לשבור את הדלתות המסתוריות של הבלתי אפשרי? זמן וחלל מתו אתמול. אנו חיים כבר במוחלט, כי יצרנו את הנצח, המהירות ההווה בכל.
9. אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם, מיליטריזם, פטריוטיזם, המחווה ההרסנית של מביאי החופש, הרעיונות היפים השווים למות עבורם, והבוז לאישה.
10. אנו נהרוס את המוזיאונים, הספריות, האקדמיות מכל סוג, נלחם במוסר, בפמיניזם (בנשיות), ובכל פחדנות סתגלנית או תועלתנית.
11. אנו נשיר על ההמונים הגדולים המתקהלים, המרוגשים על ידי עבודה, בידור ומהומות; אנו נשיר על  השיטפונות הרב-קוליים של המהפכה המהדהדים בערים המודרניות; אנו נשיר על רטט הלילות הנלהבים של בתי הנשק והמספנות הבוהקים מעוצמת ירחי החשמל; על תחנות רכבת חמדניות הבולעות נחשים של  פלומות עשן; על בתי החרושת התלויים בעננים בחוטי עשנם המתפתל; על הגשרים הגומעים נהרות בפסיעות של אתלטי ענק, נוצצים בשמש כברק סכינים; על הזרמים ההרפתקניים המרחרחים את האופק; על הקטרים רחבי הדופן שגלגליהם חובקים את המסילות ככיפות של סוסי ברזל ענקיים אסורים בצינורות, ועל מעופם החלק של מטוסים שמדחפיהם מרשרשים ברוח כמו דגלים שהונפו לעידוד על ידי קהל משולהב.

תורגם ע״י ד״ר רות מרקוס.

[מקור התמונה]

[השפעה פוטוריסטית על קולנוע סובייטי. מתוך ״האיש עם מצלמת הקולנוע״, דג׳יגה ורטוב 1929. מקור]

לקריאה נוספת:

המניפסטים הפוטוריסטיים The Futurist Manifestos
1914-1908 איטליה
[מקור – עמלנט]

הזרם הפוטוריסטי נוסד באיטליה בעשור הראשון של המאה העשרים. התנועה הוקמה כדי לתת ביטוי לדופק החיים המודרני. היא דחתה את התרבות האיטלקית הקלסית (רומית) ואת תרבות הרנסנס, והציעה במקומם תרבות חדשה ואסתטיקה (תורת היופי) חדשה המבוססת על המדע, עולם המכונה ומהירות התנועה. התנועה הפוטוריסטית החלה כתנועה ספרותית אך עד מהרה כללה גם ציור, פיסול, אדריכלות וצילום.

"המניפסט הפוטוריסטי הראשון" פורסם ב-1908 על ידי המשורר האיטלקי מארינטי. מארינטי כתב כי מעתה ואילך כל יצירה או פעולה חדשה יתבססו על היופי החדש – "היופי של המהירות". מארינטי אף טען כי כדי להתקדם יש צורך להתנתק מתרבות העבר ולשם כך יש להרוס את המוזאונים, הספריות והאקדמיות.

דבריו של מארינטי התקבלו בהתלהבות על ידי קבוצת אמנים צעירים שהתיישבו במילנו (איטליה): אומברטו בוצ'וני, לואיג'י רוסולו וקארלו קארה. הם הציעו ליישם את רעיונותיו בתחום האמנות החזותית.

ב-1910 הופיע "המניפסט של הציור הפוטוריסטי". המניפסט נכתב על ידי הציירים ג'ינו סבריני וג'אקומו באלה. הם הצהירו על ערכים אמנותיים חדשים בשפה בוטה ואלימה. הם קראו להתקוממות כנגד הערצת אמנות העבר המטופחת והמשומרת במוזאונים.

לאחר הופעת "המניפסט של הציור הפוטוריסטי" כתב בוצ'וני את "המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי", (1910). המניפסט נועד לציירים, והוא כלל הוראות מעשיות ליישום הרעיונות שפורסמו ב"מניפסט של הציור הפוטוריסטי". בשנת 1912 כתב בוצ'יוני את "המניפסט הטכני של הפיסול".

הפוטוריסטים דחו את הציור הראליסטי המסורתי – "אתמול הוא בחזקת שקר היום", כתבו – ובמקומו הציעו "ריגוש דינמי" בתנועה. הם האמינו כי מהות חיי הקדמה בתקופתם היא בתנועה המהירה, בדינמיקה של ההרס ובדינמיקה של המלחמה. חברי התנועה היו נלהבים למלחמה, ומאוחר יותר והתחברו אידאולוגית לתנועה הפשיסטית.

התנועה הפיזית מתורגמת בציור לשכפול האובייקטים והדמויות המתוארות ("לסוס דוהר אין ארבע רגליים אלא עשרים"), והיא מיוצגת על-ידי קווי כוח המבטאים אנרגיה דינמית. בחיפוש אחר שפה אמנותית חדשה הפוטוריסטים פנו תחילה לדיביזיוניזם ואחר כך לקוביזם. הם לא התעניינו בהצגה הקוביסטית של המבנה הפנימי של האובייקט אלא רק שאלו ממנו את הסממנים החיצוניים: קצעים, האחדה של האובייקט והרקע, השטחה.

הפוטוריסטים הציעו גם תורת צבע חדשה שתגרום לצבעים "לשיר ולצעוק על הבד". באמצעות האמנות הם ביקשו לשנות את החברה, ואמנם בעבודתם מופיעים נושאים חברתיים ועירוניים. הערצת הטכנולוגיה באה לידי ביטוי בהופעת נושאים כמו אור חשמלי, מכונה, רכבת.

התנועה הפוטוריסטית התפרקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כמה מחבריה נהרגו בשדה הקרב, ואחרים התחברו לתנועתו של מוסוליני ואף שירתו אותה בבנייה ובאמנות.

מקורות:
הדס, נורית, (1996), עיונים באמנות המאה העשרים, המרכז לחינוך טכנולוגי, חולון.
אמנות בעידן הטכנולוגי, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1982.

Akiama, A. and others, The Dictionary of the Art History, Grove, New York.

כתבה: אלה טל
[מקור – עמלנט]

[מלחמת העולם הראשונה. מקור – worldwaronecolorphotos.com ]