גם פה אני מעוניין להודות לתורם נפלא שביקש להשאר אנונימי, אשר ישב וטרח ותמלל את כל המאמר השלם של אליהו קורן מאסופת המאמרים ״אות היא לעולם״ (הקובץ השלם בקישור).
תודה רבה רזאל.
בסוף המאמר תוכלו למצוא כמה מהערותיו על הבעיות בתמלול המאמר (הקובץ המקורי לא היה כנראה ברזולוציה מספיקה).
הפוסטר שלמעלה עוצב בעזרת שלוש תמונות שזה מקורן: 1, 2, 3
קורן, אליהו. ״האות כיסוד בעיצוב ספרי קודש״. אות היא לעולם. עורך: משה שפיצר. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, האגף לתרבות תורנית, 1989. 85.
האות כיסוד בעיצוב ספרי קודש
אליהו קורֵן
[תמונה מתוך ״אות עברית חדשה״]
כיצד הגעתי לרעיון של הוצאת תנ"ך עברית-יהודית באמת, כלומר הוצאה שתוכננה בידי יהודים, נדפסה בידי יהודים ויצאה לאור על ידי יהודים? המניעים הנפשיים היו קודם כול – כבוד התורה וכבוד עצמנו. במשך מאות שנים השלמנו עם ספרי תנ"ך, שהונח ביסודם הרבה מן היצירה הנוצרית מן הבחינה המעשית-הטכנית. עובדה היא, שמראשית המאה השש עשרה למניינם נדפסו רוב מהדורות התנ"ך בידי נוצרים. יתרה מזו, כל מהדורות התנ"ך בעברית ידועות בהדפסתן הגרועה.
המראה החיצוני של התנ"ך היה מוזנח ומרושל כמראיהם של רוב ספרי היהדות. אכן לא היה לו לעם התנ"ך עניין אלא בתוכנו וברוחו של הספר, ולא הושם לב לתכונות החיצוניות. אך יש בה ברשלנות זו משום תרתי דסתרי: הכרה עמוקה ואמונת אומן בקדושתו של הספר מצד זה, ויחס של "לא איכפת" לגבי מראהו מצד שני.
באחד הכינוסים למחנכים ומורים שמעתי מפי מחנך נכבד את הדברים האלה: "תדפיסו מה שאתם רק יכולים להדפיס, תרביצו חומר, לא חשוב איך שאתם מדפיסים; שיהיה כתוב במכונת כתיבה, בסטנסיל – העיקר שיהיה מודפס". תפיסה זו עומדת בניגוד גמור לא בלבד לכללי דרישת היופי וההגיון, אלא גם לדרישה יהודית יסודית. אנחנו ידועים כעם-הספר. לדאבוני הגדול, חלק גדול מעם-הספר אינו מתייחס כראוי לספר. התרגלנו לרשלנות מסוימת. אומרים שהאסתטיקה היא עניין ל"יֶקים" או לגויים. אין זה נכון כל עיקר. רק לפני שבועיים קראנו פרשיות שלמות בתורה על עניינים שבאסתטיקה. אמנם אין המילה הזאת – אסתטיקה – מופיעה בתורה; הביטוי למושג אסתטיקה בתורה הוא חָכמת לב. האיש שעליו הוטלה עבודת המשכן נקרא בצלאל, בצל-אל. אנחנו היהודים קשורים מאוד לדיני "אסתטיקה". אלא שבמשך תקופת הגלות חלה הזנחה גדולה.
הגיעה השעה, שנחזור ונטפל באסתטיקה. היא כה מוזנחת, עד שראיתי צורך לסטות קימעא בדברים אלה מעצם עניין הנושא "הכתב", ואני חוזר לענייננו.
כיצד בודקים קריאותה ויופייה של אות? בשנים קודמות היו רגילים לערוך מחקר על-ידי בדיקת מספר רב של אנשים. היו נותנים להם לקרוא טקסטים, ולפי דעתם הם קבעו, אם האות נוחה להם לקריאה או לא.
אם יש טקסט קל יותר להבנה, הוא נקרא על נקלה ובמהירות. טקסט אחר, יותר קשה להבנה, קוראים יותר לאט. שיטה זו של בדיקה אין בה משום הוכחה מוחלטת.
לפיכך לא הסתמכו חכמי מדע-האופטיקה על הבדיקות וההודעות האישיות. הם המציאו שיטה חדשה, יותר יעילה ומוחלטת. מצלמים את עדשת-העין. כשהעדשה מתאמצת, היא נסגרת יותר. כשאינה מתאמצת היא פתוחה יותר, דהיינו הקריאה יותר נוחה – זאת אומרת, האות יותר נוחה לקריאה. מובן, שהבדיקות לא נעשו באות העברית, אלא באותיות לועזיות. הסיכום של הבדיקות העלה – בדיוק ההפך ממה שהיה מקובל עד אז – כי לא אות פשוטה (כגון האות "פוטורה") נוחה לקריאה, אלא האותיות, אשר ההבדל ביניהן גדול יותר (כגון ה"אנטיקווה"), מעייפות פחות את העין ועל כן הן יותר נוחות וקלות לקריאה.
עיקרון זה היה חשוב לי ושימש אותי כמדריך ביצירת אות חדשה.
[דגימה של גופן בסגנון ״רומאן״ או ״אנטיקווה״, עוצב ע״י ניקולס ג׳נסון, הודפס בונציה 1475. ויקיפדיה]
[גופן ״פוטורה״ שעוצב ע״י פול רנר בשנת 1927. מקור התמונה]
צורת האות
מתוך הכרת העובדה, שבתקופת תחייתו הלאומית של עמנו עדיין לא ניתנה הדעת לזַכות את הציבור בתנ"ך עברי-ממש, ומתוך הרגשה, שיש בידי לתרום משהו לתיקון המציאות, באתי ונטלתי את הדבר עליי. ידעתי היטב את גודלה של המשימה, שאני מטיל על עצמי – שהנני בא ונכנס אל הקודש פנימה לעשות בו מן הבחינה האסתטית והטכנית כאחת, והבינותי שעליי להתאמץ לעשות כמיטב היכולת.
המשימה ממדיה עצומים, ועליי להתחיל מאל"ף. פתחתי באלף-בית גופו.
שלושה עקרונות הנחתי ביסוד מפעלי, בבואי לצוּר צורה חדשה לגמרי לדפוסו של המקרא: שמירת אופייה המקורי של האות העברית, בהסתמך על דוגמותיה הקודמות ככל האפשר; בהירותה המקסימלית של צורת האותיות ונוחותן לקריאה, בהסתמך על הישגי מדע האופטיקה; מתן צורה, שיהא סגנונה הולם את מושגיה המודרניים של האסטתיקה.
[אות "קורן" שמן, גרסה ראשונה, שימושית רק בספרי התנ"ך שיצאו בהוצאת "קורן". מתוך ״אות עברית חדשה״]
ערך רב אני מייחס ליצירת טיפוס אותיות חדש, שיהא בו כדי לפתור כמה מן הבעיות המנויות לעיל ולחזור ע"י כך אל רוחה המקורית של האות העברית, כפי שנתגלתה במשך הדורות עד למאה התשע עשרה.
מימי בית שני ועד למאה האחרונה לא חלו באופיין של אותיותינו אלא שינויים מועטים. אבל במשך מאה השנים האחרונות נשתעבד הדפוס העברי לטיפוס אותיות, שהוא הגרוע ביותר בתולדות הכתב העברי. מתוך מגמה למודרניזציה באותיותיהם של כתבי-היד הקדמונים ושל הדפוסים הראשונים, הוזנחה רוחן ונשמתן של האותיות ונפגעה בהירותן.
טיפוס האותיות הידוע, המכונה "מרובע", נוצר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. יוצרו של טיפוס זה ביקש דוגמה שעל פיה יצוּר את אותיותיו, ובחר לו את טיפוס האותיות הלאטיני מן המאה הרביעית שלפני סה"נ, הנודע בשם Capitalis Quadrata (המרובע הגדול). טיפוס אותיות זה מיוחד בקווים המאוזנים העבים ובקווים המאונכים הדקים. בהעתיקו טיפוס זה לאות העברית, שיווה היוצר אופי מרובע לאות העברית, עם זה סילף אותה בתכלית, בהרכיבו אותה מקווים עבים ודקים (טור 9 בטבלה).
[אותיות Capitalis Quadrata מהמאה הרביעית לספירה, מתוך כתב יד מהמאה הרביעית לספירה.
מקור התמונה]
[דף מתוך קטלוג ברתהולד משנת 1924 שבו הופיע לראשונה הגופן פרנק ריהל שעוצב ע״י רפאל פרנק]
במחצית השנייה של המאה הכיר פראנק, יהודי מגרמניה, במעוות שעיוות טיפוס ה"מרובע" בכתב העברי. הוא ניסה לתקן מעוות זה בצמצמו את הניגוד שבין הקווים העבים לדקים, ונוסף על כך שינה את תבנית האות מריבוע למלבן. כך נוצר הטיפוס המכונה פראנק-ריהל, והוא מצוי בספרים ובעיתונים הנדפסים בימינו, אף על פי שאינו הולם את הדרישות האסתטיות של היום. פגם נוסף באותיות האלה, שלפעמים קשה להבחין בהן בין זוגות של אותיות דומות (רי"ש ודל"ת, נו"ן וגימ"ל, בי"ת וכ"ף ועוד), והתוצאה – שהקורא נפגע וניזוק תכופות (טור 10 בטבלה).
לא נתחדש דבר של ממש מאז ועד לשנות השלושים של המאה העשרים, כששוב הוחל בעינויה ובאינוסה של האות העברית לקבל אופי לאטיני. באותו זמן – בתקופת המנדט הבריטי – היו כל המודעות, הכרזות והפרסומים הרשמיים חייבים להידפס עברית ואנגלית כאחת. הטיפוס שבאופנה היה באותו זמן הטיפוס המכונה Futura, בעל הקווים הישרים. כדי להתאים את האות העברית לטיפוס Futura, נוצר הטיפוס "חיים". שוב לא ניתנה הדעת כלל לצורה ההיסטורית, לסגנון ולרוח של האות העברית. אולם אחר שנים אחדות בא הגראפיקן אהרוני, תיקן מקצת מחסרונותיו של טיפוס "חיים". על ידי שעיגל את קצות האותיות והצר קצת את תבניתן.
למן ת"ש (1940) ניכרת מגמה לחזור אל הצורה העברית המקורית אגב חידוש פניה. שלושה טיפוסי אותיות חדשים נתפשטו בזמן האחרון: "צבי" (נוצר ע"י צבי האוזמן); "דויד" (נוצר ע"י איתמר דויד); "הדסה" (נוצר ע"י הנרי פרידלנדר).
עבודתי לעצב את צורת אותיות "קורן" התחילה בשנת ת"ש (1940). מגמתי היתה לצוּר אות בשתי צורות; האחת בעובי רגיל להדפסת ספרים בכלל, והשנייה עבה יותר להדפסת ספרי התנ"ך.
כמקור וכיסוד שימשו לי הדפוסים העבריים הראשונים וכתבי-היד הקדמונים. ועם זאת הייתי מעוניין באות בעלת אופי מודרני. נתתי דעתי, כאמור לעיל, על מה שאומר מדע האופטיקה על יסוד מבחני הקריאוּת בסוגי אותיות שונים בכתב הלאטיני, והסקתי מכאן את מסקנותיי לגבי קריאוּתן של אותיותיי. כשסיימתי את שיקוליי, שיחק לי מזלי וניתנה לי האפשרות להשוות את אותיותיי לתנ"ך כתב-יד ארם-צובה, שנתגלה באותו פרק. מצאתי התאמה מפתיעה בין מסקנתי האחרונה לבין אותיות עתיקות אלה. כ"י חלבּ נכתב לפני אלף שנים.
עיוותי צורה
נתפתח אוסף שלם של עיוותי אותיות, והיה לסימן מובהק ולמפגע משותף בכל מהדורות התנ"ך עד היום – והדברים אמורים במיוחד בצירופים שבין האותיות לנקודות ולטעמים.
מה היו עושים, כשסימן רחב של תנועה – כגון פתח (אַ), קמץ (אָ) או סגול (אֶ) – ועמו טעם נגינה מזדמנים יחד מתחת לאות דקה, כגון י, ו, ז, נ וכיוצא באלו? לא שמו את סימן התנועה במקום הראוי לו מתחת למרכז האות, ולכן גם סימן הטעם לא בא במקומו הנכון. דבר זה גרם לא פעם לשיבוש קריאה ונגינה.
[טעמי המקרא (בתמונה זו בגופן אחר) הינם סימנים אשר מסמנים לקורא בתורה או בהפטרה את אופן ניגון הפסוקים בדומה לתוי נגינה. כמו כן הטעמים משמשים כפיסוק לפסוקי התורה וההפטרה. מתוך ״מראה מקרא״]
שי"ן ימינית שבא חולם לפניה, וכן שי"ן שמאלית שבא חולם לאחריה – גורמות לקיפוחה של נקודת החולם, שאין מקום לשימו במקומו (יִדְרֹשׁוּן, שֹׂנֵא, וְלַשֹּׂרֵקָה). והרי החולם מקומו אחר האות ולא מעליה ממש, ועל אחת כמה לא מעל השי"ן שאחריה. מקובלות שלוש צורות של הש"ין:
אחת "שׁ" עם הנקודה בראשה הימני ויש לבטא אותה כ-"שׁין" – ולפי הצורך, בהתאם למובן המלה גם כמו "אוֹשׁ" (כמו במלה משֶׁה).
"שׂ" עם נקודה בראשה השמאלי יש לבטא כ"סין", ולפי הצורך, בהתאם למובן המלה גם כ-"סוֹ" (כמו במלה שֹנֵא).
דוגמא של תיקון הניקוד של אליהו קורן. סריקה מתוך תנ״ך קורן משנת 1961.
"שֹׁ" עם נקודה על ראשה הימני והשמאלי יש לבטא כ-"שׁוֹ" או כ-"אוֹס" או כ-אוֹסוֹ" – לפי המובן של המלים (כגון: שֹׁמֵר [שׁוֹמֵר] – או כמו עשֵׁה או כמו בתיבת הָעשֹׁת, ויקרא יח,כט). שים לב: האות עי"ן באה ללא ניקוד. רק ע"י ניחוש יֵדע הקורא, כיצד לקרוא תיבה זו. צורתה הנכונה ניתנה בתנ"ך קורן: הָעֹשֹׂת. תן דעתך על נקודת השי"ן השמאלית המכונסת כלפי פנים, והיא דקה. לעומת החולם שמשמאל לאות שלו (לעי"ן ולשי"ן) והוא עבה.
ברשלנות זו אני מאשים את המדפיסים, אשר לא עמדו בתוקף לדרוש מספקי האותיות את כל הדרוש לסְדָר מושלם. כתוצאה מכך נוצרו "חוקי דקדוק" חדשים.
גישה זו ללשון הקודש היא בבחינת רשלנות. אין שום יסוד ליצירת חוקי דקדוק כאלה, ואף לא היה צורך להמציא המצאות. בכתבי-יד אנו מוצאים את הכתיבה הנכונה לכל אחת מן האפשרויות הנזכרות.
לפי מקורות עתיקים הייתה הנקודה בשביל "שׁין" לא על הראש הימני – אלא מימין האמצעי [או שמאלה מן הראש הימני]; הנקודה המסמנת "סין" הייתה מצד שמאל של הראש האמצעי [או מימין לראש השמאלי] והחולם – אם היה צורך בו, בין האות הקודמת ל-ש, או אחריה. במלים אחרות, יש צורך בשבע צורות שונות, והן: שׁ (sh), שׂ (s); ֹשׁ (osh), שֹׁ (sho); ׂשׂ (os), שֹׂ (so), ׂשֹׂ (oso).
הזנחה דומה נעשתה באות "ו": עם נקודה אחת למעלה מן האות היא משמשת בדפוסים ההם בשביל "אוֹ" וגם "ווֹ" כמו במלים: מַצּוֹת, מִצְוֹת – במקום: מַצּוֹת, מִצְו ֹת, כי החולם (התנועה) חייב להיות בין שני העיצורים.
עוול נעשה לאות למ"ד. היא האות היחידה, אשר יש לה קו העולה כלפי מעלה וזה אופייני לכל צורות הכתב העברי. ברוב הספרים שנדפסו בדורות האחרונים שובשה האות וקולקלה צורתה האופיינית. כדי להקטין את הריווח בין השורות (כנראה, כדי להכניס יותר שורות לעמוד ולחסוך בזה נייר והדפסה) כפפו את צווארה של הלמ"ד; או שאף התיזו את ראשה, כשהיה צורך לשים טעם מעליה.
התכונות המשותפות עם הכתב של כתר ארם-צובה הוכיחו לי, כי יש שכר לעמלי הרב ולשקידתי על פרטי גווניה ואופייה של האות העברית, ומכאן אמונתי, שהשגתי את מטרתי בעיצוב האות, שאופייה העתיק והמסורתי הולם יפה את תביעת זמננו.
[העיצוב הסופי לגופן קורן המיועד לתנ״ך. מן המאמר על אליהו קורן ב״אגודת ידידי הספר״]
[סריקה של דף לדוגמא מתוך תנ״ך קורן משנות השמונים, לקוח מן המאמר עצמו]
לקריאה נוספת על אליהו קורן:
1. מתוך ״אות עברית חדשה״
2. מתוך ״אגודת ידידי הספר״
3. ״האם זה נראה לכם מוכר?״
4. כל קובץ המאמרים ״אות היא לעולם״
אם אהבתם את הפוסט, אשמח אם תוכלו לתרום כמה שקלים (צד שמאל למעלה של הבלוג) ו/או להשאיר תגובה שתחמם לי את הלב.
הערות המתמלל:
״
אני חייב לציין שמאוד נהנתי משאר העניינים המוזכרים במאמר, הן בדבר חשיבות האסתטיקה והן בסקירת המצב הטיפוגרפי (די בקצרה) עד האות 'קורן'.
בעניין הניקוד: הצילום מ'אות היא לעולם' לא באיכות המספקת על מנת שאוכל לראות בבירור את הניקוד. נאלצתי להשתמש בשכל ובעוד כמה כלים (תוכנת 'תורת אמת'- מאגר חינמי קטן של ספרי יהדות בסיסיים אם אפשרות לחיפוש בתוך הטקסט של הספרים) על מנת למצוא את המקורות למילים מסוימות המובאות במאמר ולבדוק את צורת הניקוד שלהן. ("ידרשון"- ספר ישעיה, "שנא" – פרשת 'ואתחנן'. "ולשרקה" – פרשת 'ויחי'.) עם ה'שי"ן'ים ממש הסתבכתי.
בדוגמאות שהוא מביא לבעיה עם הניקוד השתדלתי לנקד כך שהבעיה תישאר. לדוגמא:
בעמוד 87 למטה כתוב בסוגריים "כמו במלה משה". בכל מקרה היה לי קשה לראות איך זה מנוקד במאמר (כמו שציינתי לעיל) אבל הבנתי מההקשר שהוא ניקד משֶׁה ולא עם שתי נקודות בין המ"ם לשי"ן. שהרי זו בדיוק הבעיה שהוא מציג שהייתה.
כשהוא מביא את הצורה הנכונה למילה "העשת" כפי שהיא ניתנה בתנ"ך קורן, ניסיתי לאלתר עם הWORD כך שתתקבל תוצאה דומה לאופן שבו הוא ניקד. (אם באמת הבנתי נכון איך הוא ניקד.) כנ"ל במילה "מצוות"(שם זה עם וא"ו אחת.).
בפסקה שלאחר מכן כתוב "את כל הדרוש לסדר מושלם". המילה 'לסדר' מנוקדת. ניקדתי איך שהצלחתי לראות בקושי. תתקן אם טעיתי.
לא הבנתי למה הוא מביא 7 צורות שונות לאות ש'. הרי יש צורה שמינית (osho) שהוא לא מונה אותה. אולי אין צורה כזאת בתנ"ך… מוזר.
רזאל.
״
הלשכה לטיפוגרפיה עברית 
תודה ירון!
תמיד שמח לעזור.
מאמר מצוין. וכנראה שלגמרי לא במקרה – אני בעיצומו של פרוייקט גדול עם הוצאת "קורן".
ב"קורן" מגבשים קונספט חדש לסידור ילדים (כרכים שונים המותאמים לגילאים שונים) הנותן דגש על חווית התפילה כרגע של מחשבה ורגש.
אני עוסקת באיור הסידורים, ובעיצוב שפה איקונית שמקלה על ההתמצאות.
כך שיש לי חיבור גדול לאותיות קורן. תודה – זה היה עבורי משמעותי.
בשמחה.
אני מקווה שכשתשלימי את העבודה אולי תוכלי לכתוב על איך המאמר השפיע על העבודה שלך.
שימי לב שיש עוד מאמרים שנוגעים לקורן (הלינקים בפוסט עצמו).